הקדמה:
אז אחרי שסיימתי לכתוב את הסיפור הראשון, שלחתי אותו לתחרות הסיפורים הקצרים בנושא מדע בדיוני בטכניון.
אז אחרי שסיימתי לכתוב את הסיפור הראשון, שלחתי אותו לתחרות הסיפורים הקצרים בנושא מדע בדיוני בטכניון.
הבחור שארגן את התחרות, התקשר אלי ואמר שהוא אהב, אפילו מאד אהב את הסיפור, ושהוא רוצה לספר לי שמותר לכל משתתף להגיש שני סיפורים קצרים לתחרות, אז קדימה - לעבודה.
כך יצא שהתיישבתי לכתוב את הסיפור השני בחיי,
סיפור קצר בשם "זכרונות", שמוקדש לפרנק, אורסולה ורוג'ר:
זכרונות
"זילוואן"
והכל נגמר.
לא נשאר כלום.
כלום מלבד
הד המילה שממשיך בראשי: "זילוואן".
בשניה הראשונה המילה רק נקלטה, כמו
כל מילה אחרת, כמו "מים", כמו "שלום", כמו
"סובארו". אבל "זילוואן" בשבילי, היא לא סתם עוד מילה, והמילה
הזאת החלה מיד להדהד לי בראש בכאב נורא.
"זילוואן", הולך ומתגבר,
משגע אותי, נהיה לי חם, אני מתחיל להזיע, עוצם את עיניי ואוחז חזק בראשי, מפחד
שעוצמת ההד תבקע אותו לשניים.
אני פוקח את עיני ומוצא את עצמי
שוכב על הרצפה הקשה בחדרי, מכוסה זיעה. ראשי עדיין סחרחר, אפילו שהוא מונח על
הרצפה והכל מעורפל מסביב.
אני עוצם שוב את עיני ומנסה לעשות
קצת סדר בראש.
"זילוואן", המילה עדיין
מסתובבת שם, כבר לא מכאיבה, אבל שומרת על נוכחות.
הרצפה הקרה נעימה לי, מרגיעה אותי
קצת, אז אני נשאר לשכב. עוד קצת, עוד חמש דקות אמא, הרי אין ממש מה למהר לקום. האמת? מבחינתי אפשר להישאר לשכב ככה לנצח.
לנצח? להישאר ככה ולחשוב כל הזמן על
מה שהיה לי, מה שהיה ולא יהיה עוד? היא לקחה לי את הכח! לא יכלה כבר לגמור אותי
וזהו? נבלה, השאירה אותי עם הזיכרון של הכוח והידיעה שהוא לא יוכל לחזור. עכשיו תורה
לשחק בלהיות אלוהים.
אני פוקח שוב עיניים ומסתכל סביבי,
מנסה להתפקס על משהו. לאט לאט, החדר חוזר לקבל צורה. על הכוננית לידי, אני כבר
יכול לראות את הספרים מסודרים, אפילו לקרוא את השמות שלהם. לא משימה קשה כל כך,
מאחר והם שלי...
ושם, על המדף, בין "תשעה
נסיכים לאמבר" לבין "ספר הגולגלות", מונחת צנצנת זכוכית קטנה, מלאה בצמר גפן. אבל לא
רק צמר גפן, בפנים נמצא הכדור שקורווין נתן לי.
הכדור של קורווין, לא יאמן. הטיפש
הזה צדק, הנה הגיע היום שבו אני צריך להשתמש בכדור.
צריך להשתמש? בטוח?
כן, זה או הכדור או להתאבד, ככה כמו
שאני, עם הזיכרון, אני לא נשאר.
אני שולח יד, לוקח את הצנצנת ומחטט
בצמר גפן שבתוכה. הנה הוא, הכדור של קורוין, אדום, שקוף, כדור מכוכב אחר, כדור נגד
זיכרון.
אז אני בולע אותו, ככה, עדיין
בשכיבה, בלי מים, נראה כמה זמן יקח לו להשפיע.
* * *
אני לא נבלה.
כשאני עשיתי את זה לקורווין, לא
השארתי אותו בחיים. ידעתי שהוא לא ירצה להמשיך לחיות אחרי שאיבד את הכח.
גם הוא
נפל מולי על הרצפה, שניה אחרי שאמרתי את שמו –
"קורווין", כי זה בעצם כל העניין, להגיד את השם, השם המיוחד, שם הקסם
שאתה בוחר לעצמך, השם שנותן לך את הכח. הכח עובר אז מבעליו הקודמים אליך ותופס
צורה בשם שעולה לך בראש באותו רגע. שם הקסם שלך.
אבל קורווין היה טיפש. הרי רק טיפש
יכתוב את שם הקסם שלו באיזשהו מקום, בתור הסיסמא של הדואר האלקטרוני שלו לדוגמא.
ועוד איזה שם הוא בחר לעצמו, אני, את זילאזני, יכול לדקלם מהסוף להתחלה.
אני כבר לא זוכר איך עליתי על זה
שיש לו את הכח. אני חושב שעקבתי אחריו במשך כמה חודשים עד שגיליתי שמקור הכח הוא
בשם. הצלחתי להציץ פעם, איפשהו, כשכתב את הסיסמא שלו במחשב וכעבור שעה הכח כבר היה
אצלי.
התת מודע שלי היה עסוק, באותו רגע
של ניצחון, במשחק "וויזארדרי", משחק הרפתקאות ישן במחשבים שבתחילת דרכם.
היה שם קסם רב עוצמה, שתוצאותיו לעולם לא היו ידועות מראש וההמלצה הייתה להשתמש בו
רק כשבאמת כבר אין ברירה, מאחר ובאמת לא ניתן לחזות את התוצאות שלו. הקסם נקרא
"זילוואן" וככה קיבלתי את שם הקסם שלי.
רגע לפני שגאלתי את קורווין מיסוריו,
הוא הושיט את ידו לעברי והניח בידי כדור קטן בצבע אדום שקוף.
"זה בתמורה לכך שלא תשאיר אותי
חי." אמר, וכשראה את המבט המבולבל שלי הוסיף "יום אחד, גם ממך יקחו את
הכח ואם תרצה להמשיך בכל זאת לחיות, תבלע את הכדור הזה והוא ישכיח ממך את כל העסק
של הכח."
"יגרום לי למעין זיכרון
סלקטיבי?" שאלתי.
"בדיוק! כל הזיכרונות שסובבים
את הכח פשוט ימחקו ותוכל להמשיך לחיות את חייך כמו כל אדם, בלי הידיעה של מה שהיה
ואיננו עוד."
* * *
החיים עם הכח היו חיים אחרים לגמרי,
אי אפשר לתאר את זה בכלל. הדברים שיכולתי לעשות…
כשיש לך את הכח, אתה אלוהים. העניין
הוא, שזה יכל להמשך עוד הרבה זמן, רק שהנבלה ההיא באה והרסה הכל, נו, איך קוראים
לה?
וואו, ברח לי השם, הכדור כבר מתחיל
לעבוד! טוב, זה כבר לא משנה, כבר לא קוראים לה ככה יותר בכל אופן. עכשיו יש לה שם
חדש, שם מיוחד, שם שנותן לה את הכח, הכח שהיה פעם שלי.
נבלה! איך עלית עלי? איך? לא הייתי
טיפש כמו קורווין, לא כתבתי את שמי בשום מקום. מה, דיברתי מתוך שינה? היפנטת אותי?
בשביל זה בעצם התקרבת אלי, הא? רק בשביל לזכות בכח. ואני כבר חשבתי שהיתה שם אהבה.
טוב, אמרו לי כבר לא פעם, שכל הבנות זונות, אבל אני לא מקשיב, אני תמיד סומך על
אנשים.
גם יומך יגיע, יקירתי. אף אחד לא
שומר על הכח לנצח. יום אחד גם את תמצאי את עצמך מוטלת על הרצפה, עם תחושת האובדן
הכי גדולה שאפשר לדמיין.
* * *
אז איפה היינו? ואיפה את בכלל
עכשיו? יש לך את זה, נו, כח זאת אומרת, כן.
וואו, זה היה קשה להגיד. הראש שלי
קצת מרגיש מוזר לי שם למעלה בתוכו, אני לא כל כך מצליח להתרכז במחשבות שלי. כדור
רציני הא, קורנפילד? לא, איזה קורנפילד? קורווין ,קורווין.
מדהים, זה ממש פועל!
ולמה בעצם לא השתמשת בכדור בעצמך?
יכולת להמשיך לחיות, לא הייתי הורג אותך אם היית מבקש. מוזר, לא חשבתי על זה אף
פעם. בכזו קלות אני סומך עליך, קורווין?
* * *
אני קם לאט, עדיין מסוחרר, אבל מצליח
להעמד. נחזיק ככה כמה דקות ואז נצא החוצה לראות את העולם מחדש, בעיניים של בן אדם
רגיל, שאין לו את הכח.
הכח! מה בכלל היה בכח הזה? מה הוא
עשה?
כל הקטע בכח, זה שאתה יכול, אה, הכח זה הכול. הי, מה קורה לי? מבולבל לי כל
המוח!
מוח? לא, כח!
עם הכח כל דבר אפשרי.
לדוגמא, אם אתה רוצה משהו, אז, אה, לא, בוא נגיד שאתה הולך רגע ברחוב, רגע, הנה,
הנה, עובר מולך מישהו רגיל, איש גדול כזה, איך זה נקרא? סבא! סבא עם מקל כזה,
שעוזר לו ללכת. אז, הנה אני מחוץ לבית ואין פה אף סבא! מה אני עושה עכשיו? הנה
איש!
"שלום איש נחמד!" למה לא
עונה? מה, לא מבין? "היי אל תלך רחוק!" , אני צריך פיפי, איפה פיפי?
"אמא! לקחו לי, לקחו לי, איפה
זה? קורווין!!!"
* * *
למה? זה על הרצפה, אנשים מסתכלים,
עומדים ושוכב, אבל אין מיטה.
היה לי, נבלה, לא רוצה, לא, די,
הצילו! קורווין!!!
* * *
קורווין?
אמא, אמא, אדה, גוגיגו.
זילוואן.
זילוואן? גדה בל בל.
קורוווווווווין!!!!
__________________
נכתב במקור ב 28.1.2001
