אחרי הפרידות מדידי מנוסי ושמוליק קראוס, ממשיכים לחלק ב' של פרידות ממוכרים מהארץ.
קישור לפרידות ממוכרים מהעולם, כאן.
אריק איינשטיין (בן 74 במותו)
אריק איינשטיין.
נו, מה אני בכלל הולך לכתוב על אריק איינשטיין?
לא פלא שלקח לי שנתיים לסיים לכתוב.
פוסט עם מעט מילים, הרבה תמונות וקליפים.
רגע, נתחיל עם הצצה בעיניים האלה, עם ה"מיליון דולר צ'ארם":
כן,
אני מאד אוהב את שלום חנוך, מתי כספי, דני סנדרסון וכל חבריו מכוורת והלאה, יהודית רביץ ואפילו כמה חבר'ה צעירים יותר...
אבל אריק תמיד היה "הכי הכי", ניצב מעל כולם (אצלי ואצל עוד הרבה אחרים, אבל אף פעם לא אצלו), כזמר, שחקן, בנאדם, ואישיות מוערצת.
אני מתחיל לקשקש, אז הנה קליפ המחווה הראשון, שעשה אחי הקטן נדב, אני עזרתי על הבס ובצילומים. נדב ערך כאן המון תמונות יפות וסרטונים של אריק, וזו בעצם המחווה המלאה שלנו לאיש היקר הזה.
שיר מס' 8, שהיה שיר שבירת הכוס בחתונה שלי, הופיע במקור באלבום "בדשא אצל אביגדור" מ 1971, שהוא האלבום שאני הכי אוהב של אריק.
הנה תמונה יפה מתוכו, שמתעדת את החיבור החזק שהיה לו עם מיקי גבריאלוב, שהלחין את השירים.
וקליפ מחווה לסיום, רוח סתיו, עד שהצלחנו לאסוף את כל המשפחות לצילום - נפלנו דווקא על יום שמש מסנוור, וגם חצי מחומר הגלם של הצילומים אבד, אבל בכל זאת הצלחנו להעמיד קליפ מהשאריות, ממש כמו בסרטים:
ב26 בנובמבר, 2013, יום שלישי בערב, מודיעים שאריק איינשטיין מאושפז באיכילוב במצב קשה. אני הולך לסלון, מחבר את הטלויזיה לאנטנה (פעולה שניתן לראות פעמים בודדות בשנה) ומתיישב בציפיה לא ברורה.
הודעות רצות בטלפון הלוך ושוב, כל אלה שאריק יושב אצלם חזק בלב מוודאים שאף אחד לא מנותק במקרה.
תוך זמן קצר (הזמן מאבד תחושה במצבים האלה), יוצא הרופא הראשי אל המיקרופונים ואומר את המילים שלא האמנו שאפשר להגיד - אריק איינשטיין כבר לא איתנו.
דמעות בגרון.
ברקע מראים תמונות ארכיון שלו, ישנות וחדשות.
בוידאו האחרון שלו הוא נראה לי פתאום כל כך מבוגר, סבא איינשטיין, אבל עדיין עם החיוך והקסם בעיניים. ואני על הספה, באופן די נדיר, משחרר את חנק הדמעות בגרון ונותן להן לצאת החוצה חופשי.
גורר את עצמי לחדר השינה ומייבב לאהובתי את הבשורה המרה.
אחי הקטן, נדב, שגר דלת לידי מגיע, אנחנו מתחבקים, לוקחים גיטרות, ספרי תוים של אריק, יעקב רוטבליט, שלום חנוך, ויורדים לספסל ברחוב לשחרר לרחוב כמה מהשירים היפים שלו.
הרחוב כמעט ריק, אבל מי שעובר מסתכל ואולי גם עוצר לשניה. בחור אחד שהולך עם חבר תופס אותנו ב"מה איתי":
"מחזיקים לו אצבעות הא?"
"מאוחר מדי..." אנחנו מחייכים אליו בין מילות השיר.
"מה? באמת? איזה באסה..." והם ממשיכים הלאה.
כן,
חודש וחצי לפני אריק, גם עובדיה יוסף מת.
כשנולד בבגדאד למשפחת עובדיה, הוריו (שהיו בני דודים), נתנו לו שני שמות פרטיים - עובדיה ויוסף, וכך עלה לארץ בגיל 4 תחת השם "עובדיה יוסף עובדיה".
ב1950 חזר לארץ אחרי שליחות במצרים, והעובדת הסוציאלית הנחמדה אמרה לו בכניסה שהשם "עובדיה עובדיה" אינו מקובל, וביקשה לשנות את שם משפחתו, איך לא - ל"מזרחי"...
הרב הודיע לה ששמו השני יהפוך לשם משפחתו - והשאר היסטוריה.
בתאריך העברי (כיאה לרבנים) ג' בחשוון ה'שתע"ד, נפטר עובדיה יוסף בגיל 93 המכובד.
זהו,
נתראה בקרוב (הכל יחסי...)
בינתיים אתם מוזמנים להפיץ לחבר'ה - שזה לא ישאר בינינו!
דידי מנוסי ושמוליק קראוס
נו, מה אני בכלל הולך לכתוב על אריק איינשטיין?
לא פלא שלקח לי שנתיים לסיים לכתוב.
פוסט עם מעט מילים, הרבה תמונות וקליפים.
רגע, נתחיל עם הצצה בעיניים האלה, עם ה"מיליון דולר צ'ארם":
כן,
אני מאד אוהב את שלום חנוך, מתי כספי, דני סנדרסון וכל חבריו מכוורת והלאה, יהודית רביץ ואפילו כמה חבר'ה צעירים יותר...
אבל אריק תמיד היה "הכי הכי", ניצב מעל כולם (אצלי ואצל עוד הרבה אחרים, אבל אף פעם לא אצלו), כזמר, שחקן, בנאדם, ואישיות מוערצת.
אני מתחיל לקשקש, אז הנה קליפ המחווה הראשון, שעשה אחי הקטן נדב, אני עזרתי על הבס ובצילומים. נדב ערך כאן המון תמונות יפות וסרטונים של אריק, וזו בעצם המחווה המלאה שלנו לאיש היקר הזה.
שיר מס' 8, שהיה שיר שבירת הכוס בחתונה שלי, הופיע במקור באלבום "בדשא אצל אביגדור" מ 1971, שהוא האלבום שאני הכי אוהב של אריק.
הנה תמונה יפה מתוכו, שמתעדת את החיבור החזק שהיה לו עם מיקי גבריאלוב, שהלחין את השירים.
שנתיים קודם ל"בדשא", אריק הביא לנו את "פוזי" - שהוא אלבום הרוק הראשון המעולה שיצא בארץ, עם עזרה של שמוליק קראוס ושלום חנוך שהיו שם מתחילת הדרך, מעורבבים בחבורת לול, ובליווי להקת הצ'רצ'ילים שנותנים בגיטרות עם פאז תענוג של סיקסטיז:
לפני פוזי עוד היו שלישיית גשר הירקון (עם יהורם גאון ובני אמדורסקי), החלונות הגבוהים (עם שמוליק קראוס וג'וזי כץ), אלבומי סולו שמערבבים שירי ארץ ישראל, שירי ילדים ותרגומים לביטלס שאהב כל כך:
עם שלום חנוך וחבורת לול המשיך בתחילת ה70 לצמד התקליטים "פלסטלינה" ו"שבלול", במקביל ליצירה קולנועית פורה.
25 שנים לאחר מכן, רוקפור המעולים הוציאו את "בחזרה לשבלול" - אלבום מחווה לתקופה הזאת, ועשו הרבה כבוד:
אחרי שלום חנוך, אריק המשיך לעבוד עם עוד מוזיקאים מעולים, שכל אחד הביא את הצבע המיוחד שלו לשירים שחלקם הפכו נצחיים:
יוני רכטר - שבת בבוקר, אדון שוקו, שיר אהבה סטנדרטי...
מיקי גבריאלוב - סע לאט, אני ואתה, סן פרנסיסקו על המים...
יצחק קלפטר - שביר, יושב על הגדר, מבלי להפריע...
שם טוב לוי - פסק זמן, תוצרת הארץ, זה בראש שלך...
ועוד מוזיקאים מוכשרים רבים - רוב הקסלי, סשה ארגוב, אבנר קנר, פיטר רוט וגיא בוקאתי.
לסיום - עוד אחד שלו, בתיעוד איכותי ונדיר מפרויקט הדיגיטציה של החינוכית, פלייבק עם בסיסט שעושה "כאילו" ממש גרוע, אבל מורדי פרבר עושה ממש יפה את התפקיד שלו בגיטרה:
וקליפ מחווה לסיום, רוח סתיו, עד שהצלחנו לאסוף את כל המשפחות לצילום - נפלנו דווקא על יום שמש מסנוור, וגם חצי מחומר הגלם של הצילומים אבד, אבל בכל זאת הצלחנו להעמיד קליפ מהשאריות, ממש כמו בסרטים:
ב26 בנובמבר, 2013, יום שלישי בערב, מודיעים שאריק איינשטיין מאושפז באיכילוב במצב קשה. אני הולך לסלון, מחבר את הטלויזיה לאנטנה (פעולה שניתן לראות פעמים בודדות בשנה) ומתיישב בציפיה לא ברורה.
הודעות רצות בטלפון הלוך ושוב, כל אלה שאריק יושב אצלם חזק בלב מוודאים שאף אחד לא מנותק במקרה.
תוך זמן קצר (הזמן מאבד תחושה במצבים האלה), יוצא הרופא הראשי אל המיקרופונים ואומר את המילים שלא האמנו שאפשר להגיד - אריק איינשטיין כבר לא איתנו.
דמעות בגרון.
ברקע מראים תמונות ארכיון שלו, ישנות וחדשות.
בוידאו האחרון שלו הוא נראה לי פתאום כל כך מבוגר, סבא איינשטיין, אבל עדיין עם החיוך והקסם בעיניים. ואני על הספה, באופן די נדיר, משחרר את חנק הדמעות בגרון ונותן להן לצאת החוצה חופשי.
גורר את עצמי לחדר השינה ומייבב לאהובתי את הבשורה המרה.
אחי הקטן, נדב, שגר דלת לידי מגיע, אנחנו מתחבקים, לוקחים גיטרות, ספרי תוים של אריק, יעקב רוטבליט, שלום חנוך, ויורדים לספסל ברחוב לשחרר לרחוב כמה מהשירים היפים שלו.
הרחוב כמעט ריק, אבל מי שעובר מסתכל ואולי גם עוצר לשניה. בחור אחד שהולך עם חבר תופס אותנו ב"מה איתי":
"מחזיקים לו אצבעות הא?"
"מאוחר מדי..." אנחנו מחייכים אליו בין מילות השיר.
"מה? באמת? איזה באסה..." והם ממשיכים הלאה.
עובדיה יוסף (בן 93 במותו)
כן,
חודש וחצי לפני אריק, גם עובדיה יוסף מת.
המרן, פוסק הדור, בכיר הרבנים הספרדים בדורו, מנהיגה הרוחני של מועצת חכמי התורה של מפלגת ש"ס...
נכון שנראה שהוא תמיד היה איש זקן שלבוש באותם בגדים אופייניים, אבל פעם גם הוא היה צעיר, ונראה כך:
ועוד יותר פעם, הרב עובדיה היה אפילו ילד!
נכון שנראה שהוא תמיד היה איש זקן שלבוש באותם בגדים אופייניים, אבל פעם גם הוא היה צעיר, ונראה כך:
ועוד יותר פעם, הרב עובדיה היה אפילו ילד!
כשנולד בבגדאד למשפחת עובדיה, הוריו (שהיו בני דודים), נתנו לו שני שמות פרטיים - עובדיה ויוסף, וכך עלה לארץ בגיל 4 תחת השם "עובדיה יוסף עובדיה".
ב1950 חזר לארץ אחרי שליחות במצרים, והעובדת הסוציאלית הנחמדה אמרה לו בכניסה שהשם "עובדיה עובדיה" אינו מקובל, וביקשה לשנות את שם משפחתו, איך לא - ל"מזרחי"...
הרב הודיע לה ששמו השני יהפוך לשם משפחתו - והשאר היסטוריה.
בתאריך העברי (כיאה לרבנים) ג' בחשוון ה'שתע"ד, נפטר עובדיה יוסף בגיל 93 המכובד.
זהו,
נתראה בקרוב (הכל יחסי...)
בינתיים אתם מוזמנים להפיץ לחבר'ה - שזה לא ישאר בינינו!
דידי מנוסי ושמוליק קראוס
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה