טופ 10: האלבומים של שנות ה60, מקום 7: קווין איירס ; Kevin Ayers - Joy of a Toy

אז התחלנו את רשימת אלבומי הסיקסטיז עם:
מחתרת הקטיפה במקום 10,
המתים המהלכים במקום 9,
נערי החוף במקום 8.

עכשיו ממשיכים:

מקום 7:

Kevin Ayers - Joy of a Toy - 1969

פלייליסט להאזנה ברצף אפשר לקבל כאן.

בדרום מזרח אנגליה, במחוז Kent, במרחק כשעה וחצי מלונדון, ישנה עיר קתדרלות בשם Canterbury.

העיר הזו גידלה בסוף שנות השישים כשרונות מוזיקליים רבים, שהביאו סגנון ייחודי עם סאונד שמשלב רוק מתקדם עם פיוז'ן בשובבות שמאפיינת את החברים שגדלו שם והשפיעו אחד על השני.

ממש כמו סצנת הגראנג' שהתפתחה בסיאטל כ20 שנה לאחר מכן, גם החבר'ה האנגלים הללו קיבלו שם לז'אנר שלהם, שנקרא בפשטות "סצנת קנטרברי".

בניגוד לגראנג', סצינת הקנטרברי השתייכה לשוליים (כמו רוב אמני הרוק מתקדם) והביאה לנו להקות כמו:

Soft Machine, Gong, Caravan ועוד, שהאמנים המוכרים ביניהם (באופן יחסי), הם

Robert Wyatt ו Daevid Allen שהיו ממובילי ומ"יוצרי" הסצינה.

אבל רגע, רגע, רגע! אחד החוקים לרשימה שלי אמר בלי רוק מתקדם, לא?

קווין איירס שלנו, היה אמנם, יחד עם ואייט ואלן, ממקימי להקת סופט משין (רוק מתקדם!), אבל כבר אחרי אלבום הבכורה שלהם, עייף מסיבוב הופעות מתיש במשך חצי שנה כלהקת חימום לג'ימי הנדריקס (!), הוא החליט להפרד מהם בידידות ולפרוש מעולם המוזיקה. הוא מכר את הבס שלו לנואל רדינג (הבסיסט של הנדריקס) ונסע עם דיוויד אלן לאיביזה לשכב בשמש ולנוח.

האגדה מספרת שהנדריקס (שהוא אחד הגדולים שנאלצתי להשאיר מחוץ לרשימה הזו) העניק לאיירס במתנה גיטרה אקוסטית נפלאה בתמורה להבטחה שלא יפסיק לכתוב שירים, וכך באמת עשה והביא לנו את אלבום הבכורה שלו, שזכה אצלי למקום השביעי והמכובד, ומאחר והוא מקוטלג בויקיפדיה כאלבום רוק ופסיכדליה, זה אפילו עומד בחוקים. :)

מנגינת התהלוכה השמחה שפותחת את האלבום היא מעין "המשך" למנגינה שכתב בתקופת סופט משין, ובשילוב קטע קצרצר מהמשחק סופר מריו - זו היתה מוזיקת העליה לחופה שלי עם אשתי...

יש בוידאו אחריו עוד שני קטעים מהאלבום (שמותר גם לשמוע), השני - "שיר לזמנים מטורפים", מלא במחוות שונות, עם איזכור לביטלס והשורה המעולה:

Yes Disneyland has come to town, everyone's dressed and standing around

Alice is wearing her sexiest gown, but she doesn't want you to look at her...

והשלישי, בונוס בהוצאות החדשות - שיר בשם "חוויה דתית" שמתארח בו סיד בארט, מקים להקת הפינק פלויד - שעוד יופיעו כאן בהמשך הרשימה.

איירס הוא גיטריסט, בסיסט, זמר בעל קול נמוך אבל עם דיקציה מעולה, כתב והלחין את כל השירים באלבומו. כיוצא קנטרברי וחבר של דיוויד אלן ורוברט וואיט, הוא בעל רצון תמידי לנסות דברים חדשים (ולא רק במוזיקה) ולשמור על הומור שובב בטקסטים ובלחנים.

איירס הצליח להפיק אלבום ברמה גבוהה מאד, כשלצידו חבריו מסופט משין ועוד נגנים מעולים ולא שגרתיים (צ'לו, חליל צד, אבוב) והכל בעיבודים יפים ומעניינים (בעזרתו של דייויד בדפורד), וזו אחת הסיבות שהוא אמן הסולו היחיד שנמצא ברשימה שלי לצד כל הלהקות הגדולות האלה (כי בעיני, כמעט תמיד עולה הלהקה על אמן סולו).

תקשיבו לשיר ערש המקסים הזה, שווה לעשות ילד (רצוי ילדה, ולי יש שתיים) רק בשביל לשיר לה את זה:

My oh my oh my

Do you really have to cry?

Crying like a summer rain

Lady let me ease your pain

My oh my oh my

Don't you spread your wings and fly?

Flying like an autumn wind

Lady did you lose a friend?

Don't be sad and down

Take another look around

Maybe what you've lost you've found

Don't be sad and down...

ואמרנו גם הומור שובב? איירס (ביחד עם אלן ידידו) הם ממציאי ה"בננה" ואחת הסיבות לשם שבחרתי לבלוג (ול DJ...).

מה זה אומר? אולי שכולנו בננות, אבל הם משתמשים בזה פה ושם, לפעמים, כמו בשיר הבא, כדי לסמן לשאר הנגנים מתי מסתיים הסולו (גיטרה + אבוב שמתחיל ב02:25) וחוזרים לבית.

שיר שמח על קלרייטה, מלכת הקסם והפרחים, שרוכבת על קטנוע הלמברטה שלה, מחפשת פרצופים חייכניים, שמחכים להסעה...

Please send her a great big shining star - to show her where you are,

Please give her the love you've stored away - you cannot lose today!

תמונה של ילדה אביבית על נדנדה יכולה להעביר מחשבות שונות אצל אנשים שונים, אצל איירס זה כמו תמיד מעביר קסם, תמימות ותחושה של זמן ללא גבולות, הוא רואה אותה וכותב:

She's got a feeling for her spring

I've got another song to sing

ו"היצירה" של האלבום, השיר הקסום על הליידי רייצ'ל (גברת רחל), שכולו אווירת חלומות מכושפים, טירות חשוכות, דלתות נסתרות, והכל לאור הנר. על מה ועל מי תחלמי הלילה, ליידי רייצ'ל?

Now she's safe from the darkness - she's safe from it's clutch

Now nothing can harm her, at least not very much...

באלבום, הגרסה מעובדת עם הכלים המיוחדים, אבל סופסוף מצאתי וידאו אחד שגם רואים אותו מבצע את זה חי, אמנם כבר בגיל מבוגר, אבל עדיין יופי של ביצוע, ומה לא הייתי נותן להיות שם בקהל...

האלבום הוא אלבום קונספט עם פתיחה מיוחדת, אווירה רציפה וגם השיר האחרון ממלא את מקומו בצורה מסודרת:
איירס - איש החופש והיצירה, מהרהר לעצמו בשיר טרובדורי שהוא כולו איירס לבד על גיטרה אקוסטית (הבטיח להנדריקס וקיים!), מפוחית ושני קולות, על המתנה המשוגעת הזאת של הזמן ומה שאנחנו עושים איתה.

על הדרך הוא מסכם את ההנאה של המאזין מהאלבום ששמע זה עתה, משאיר אחריו כוס יין ריקה ונפרד יפה לשלום.

Does the world seem good to you? Does the music get to you?

Does the wisdom of your heart - show you how to play your part?

All my blond and twilight dreams

All those strangled future schemes

All those glasses drained of wine

All this crazy gift of time

Goodbye everybody - now it's time to go

I hope I don't leave you feeling low...

זהו, איירס ואלבומיו יקרים מאד לליבי ולאחרונה נעצבתי מאד לשמוע שהוא נפטר, לבד בביתו שבצרפת, בגיל 68. אולי פעם (זמן, זמן...) אצליח לכתוב לו דף שלם לפרידה, אבל בינתיים - הנה המחווה הקטנה שלי ליוצר הנפלא הזה:

ועוד מחווה אחת שיצאה מאוחר יותר (עדכון, ספטמבר 2014), עם השיר שחותם את האלבום הזה.
שמחתי לארח כאן את טל רזניק על מפוחיות:

הנה קישור לפלייליסט לכל השירים מהפוסט ברצף.

נהנתם לקרוא?
אשמח אם תרשמו לבלוג (למעלה בצד ימין)
ולערוץ יוטיוב שלי. תגיבו, תפיצו, ו-הופ למקום 6!

טופ 10: האלבומים של שנות ה60, מקום 8: נערי החוף ; The Beach Boys - Pet Sounds

התחלנו עם מחתרת הקטיפה במקום 10, ועם הזומבים במקום 9, ועכשיו ממשיכים:

מקום 8:

The Beach Boys - Pet Sounds - 1968

חוזרים לארה"ב, והפעם לקליפורניה.

להקה משפחתית: בריאן ווילסון, היוצר המרכזי, ואחיהם הגדול של דניס המתופף וקארל הגיטריסט, אל ג'רדין החבר מביה"ס תומך בשירה וגיטרה ומייק לאב בן הדוד שר. למעשה כולם בלהקה שרים, וההרמוניות הקוליות (בניצוחו של בריאן, כמובן) הן שנותנות ללהקה את הייחוד שלה.

הם התחילו ב1962 (במקביל לביטלס) עם להיטי גלישה, שמש ובחורות יפות, והתפתחו באמצע העשור במקביל לחברתם מליברפול.

אחרי שלוש שנים בריאן התחיל למצות את סגנון "הסאונד של קליפורניה" וחיפש לעשות מוזיקה מלודית ומעניינת יותר.
בשנת 65 הביטלס הוציאו את Rubber Soul, ולבריאן עפו האוזניים והמח. עד לאותו יום האלבומים ששמע היו בנויים מכמה להיטים טובים מוקפים בשירים בינוניים כדי למלא מקום בתקליט. הפעם הוא נחשף לאלבום בעל אווירה וקונספט ששומר על רמה גבוהה מתחילתו ועד סופו, סאונד מושקע, עיבודים וכלים לא שגרתיים...

מלא השראה ומאותגר הוא רץ לאשתו ואמר לה שהוא "הולך ליצור את האלבום הכי יפה בעולם, אלבום הרוק הטוב ביותר שנעשה אי פעם!"

אני לא בטוח לגבי "רוק", אבל האלבום בהחלט מצא את עצמו ברשימת עשרת הגדולים שלי מהתקופה.

בריאן הפסיק להופיע עם הלהקה, ושאר החברים, שהיו בדרכם לסיבוב הופעות בחו"ל (ביפן בין השאר), גייסו את ברוס ג'ונסון לתפוס את תפקידי הבס והשירה של בריאן, ולמעשה להיות המחליף לאח הגדול שנשאר בבית, ושמח על הזמן הפנוי והשקט, התיישב עם המשורר טוני אשר לכתוב את האלבום הזה, שהוא כולו האזנה ישירה לצלילי חיות המחמד שחיו בלב של בריאן ווילסון בן ה23.

האלבום ה11(!) במספר, לא נשמע כמו שום דבר אחר שהם הוציאו לפניו, בלי גלשנים ושמש, שירים מלודיים, מעניינים, עם עיבודים מקסימים לכלי נגינה, לתזמורת ולקולות.

הנגנים באלבום ברובם נגני אולפן, השירה המובילה כמעט תמיד של בריאן, אבל שאר החברים עדיין תורמים את קולם בליווי, בדואטים עם בריאן, אבל גם לעתים כסולנים.
הנה אחת הבלדות היפות ביותר אי פעם, וכאן האח הצעיר קארל ווילסון מקסים בקול מלאך:

I may not always love you

but long as there are stars above you

You never need to doubt it

I'll make you so sure about it

God only knows what I'd be without you

אחד הלהיטים הגדולים שיצאו מהאלבום הוא שיר שמח שמבוסס על שיר עממי קריבי שאל ג'רדין אהב והציע לבריאן לכסות. השיר, במקור מ1927, מספר על סירת מפרש של שיכורים שעולים עליה בכיף אבל מהר מאד רק רוצים כבר לחזור הביתה. שימו לב ל10 שניות תענוג א-קפלה שאנחנו מקבלים בדקה 01:50:

כמו שהביטלס מצאו את הצלחתם מעבר לים, בארה"ב, גם בריאן ושות' מצאו את ההצלחה מחוץ לבית - באנגליה הצמאה לנערי חוף. בבית הקהל עדיין ציפה ללהיטי גלישה, המכירות היו בינוניות ובריאן התאכזב קשות. כמויות העבודה שהשקיע באלבום לא הניבו את ההצלחה שהוא חשב שהאלבום ראוי היה לקבל, ובריאן נשאר, כנראה עד היום, בהרגשה שהקדים את זמנו.
לקראת סוף השיר "I Just Wasn't Made For These Times" שמנציח את ההרגשה הזו, יש סולו קצר ויפיפה של כלי אלקטרוני מעניין בשם אלקטרו-טרמין, שהיה מאד חדשני לתקופה.

בהמשך הדרך בריאן עובר התמוטטות עצבים בזמן העבודה על האלבום הבא בתור - Smile, שנגנז ויוצא לאור רק ב2004!

אבל לשמחתנו, הוא הספיק להשאיר לנו את האלבום הנפלא הזה.

הנה קטע אינסטרומנטלי שיתן לנו להבין את עושר ההפקה של האלבום הזה, אבל גם את העובדה העצובה שמשלל הנגנים שמשתתפים בהקלטות - אין אף חבר מנערי החוף:

אז מה שאר חברי הלהקה עשו בכלל באלבום הזה אתם שואלים?

בעיקר שרו עוד ועוד קולות.

ואם זה נראה לכם שולי, תקשיבו לקטע הקצרצר הזה, ותדמיינו שהחבר שלכם כרובי מלמד אתכם על לבד וביחד:

לנון ומקרתני יעלו דרגה גם הם בהשראת האלבום הזה ויביאו לנו את סרג'נט פפר, שלא היה נשמע אותו הדבר אם "צלילים לחיות מחמד" לא היה קיים. פול מקרטני סיפר ש"צלילי חיות מחמד" העיף אותו בזמנו ואהוב עליו מאד עד היום. ציטוט אנגלי שלו בעקבות האזנה לאלבום:

"Oh, dear me... This is the album of all-time. What are we gonna do?"

ולסיכום, כמובן - המחווה הקטנה שלי לאלבום הנפלא הזה:

הנה קישור לפלייליסט לכל השירים מהפוסט ברצף.

נהנתם לקרוא?
אשמח אם תרשמו לבלוג (למעלה בצד ימין)
ולערוץ יוטיוב שלי. תגיבו, תפיצו... :) מקום 7 נמצא כאן!

טופ 10: האלבומים של שנות ה60, מקום 9: הזומביז ; The Zombies - Odessey And Oracle

אז התחלנו את הרשימה עם מחתרת הקטיפה במקום 10, ועכשיו ממשיכים:

מקום 9:

The Zombies - Odessey And Oracle - 1968

אנגליה, 1967, אחרי שהביטלס סיימו להקליט את האלבום השמיני שלהם Sgt. Pepper, נכנסו לאולפני Abbey Road להקליט את האלבום השני (והאחרון) שלהם, להקת הזומבים, שכל קשר בינם לבין אימה וטראש (שאני דווקא גם אוהב) תלוש מהמציאות.

זו להקה שכל כך נעים להקשיב לה, שהיה ראוי לתת לה שם מתאים יותר כמו הפרחים, ההרמוניות, או משהו דומה ברוח האהבה והצבעים של סוף הסיקסטיז ועטיפת האלבום.

השיר הפותח את האלבום הוא בעל הנושא הכי מקורי שאני מכיר: הוא בעצם מכתב געגועים שכותב אסיר משוחרר לחברו/אהובו לתא שעדיין בפנים ועוד מעט סופסוף משתחרר. לסיפור המיוחד הזה הם בחרו בקלידים ובס שמחים וקופצניים והרמוניות קוליות יפות:

אני חייב לציין שמכל העשירייה שלי, זה האלבום הכי "חדש" (שאני מכיר הכי מעט זמן) עבורי. וזה הזמן להודות לבסיסט הנפלא של רוקפור - מרק לזר, שאירח אותי פעם בסטודיו שלהם לדבר על גיטרות ומוזיקה בכלל, ועל הדרך הכיר לי אותם (ואת עבודת הבס המופלאה של כריס וויט הבסיסט שלהם), את הByrds, ועוד חבר'ה דומים מהתקופה.

בכל מקרה, יכול להיות שאם הייתי גדל על האלבום הזה (כמו המצב עם שאר הרשימה), הוא היה זוכה למקום גבוה יותר.

הובילו את הלהקה Rod Argent הקלידן, Colin Blunstone הסולן, ו Chris White הבסיסט (מאחוריהם תקליט בודד עם הלהיט המוצלח She's Not There) וללא התקציבים של הביטלס, הקליטו בזריזות ובלחץ.

נושאים לא שיגרתיים ממשיכים להופיע באלבום, כמו הקצב האנגלי שאמור להיות בעל לב חזק אבל כחייל, רועד כולו ורק רוצה לברוח הביתה מהזוועות שהוא חווה במלחמת העולם הראשונה.

נגינת המלוטרון (קלידים שנועדו להחליף סקציית כינורות) אורגן הרוח (הרמוניום) של ארג'נט מספקת למילים המצמררות אווירה מתאימה (* תודה לנעם רפפורט על התיקון):

השיר הבא מבוסס על סיפור של ויליאם פוקנר - שילוב של טקסט עצוב שבעצובים עם לחן קסום ופזמון בשני קולות כשכל קול שר מילים קצת שונות:

אמילי מגדלת ורדים בגנה, רואה איך אוהבים באים והולכים, נותנים אחד לשני את פרחיה, ואף אחד לא בשבילה.

אמילי - את לא מבינה? אין דבר שתוכלי לעשות. יש אהבה מכל עבר, אבל לא בשבילך.

והשנים יעברו, היא תזדקן ותמות, הורדים בגנה ינבלו, אף לא אחד נותר לקברה, אף ורד לאמילי.

כמובן שברוח התקופה, היו באלבום גם הרבה שירי אהבה יפים, ותמיד עם משהו מעניין:

Maybe After He's Gone, על הנערה שאוהבת אותו, אבל יש לה גם בחור אחר...

Changes, על הבחורה המגונדרת והריקנית שהוא עוד זוכר איך פעם השמש היתה בשערה כשהיתה ילדת קיץ יפה.

ועוד אחד -
I Want Her She Wants Me
על בחורה שמפחדת לאבד את הבחור שלה:

She told me to be careful if I loved her, cause she had given her heart once before...

למרות הלחצים בהקלטות, התוצאות היו נפלאות. אבל חילוקי דעות בנוגע לכיוון המוזיקלי כבר יצרו קרעים בין החברים. את הלהיט של האלבום (עוד לא ידעו את זה אז) - Time of the Season, קולין הזמר בכלל לא אהב, ורב עם ארג'נט (הכותב) על איך, אם בכלל, לשיר אותו.

שני הסינגלים שיצאו (האסיר והקצב) נכשלו, המורל היה באדמה ואחרי הופעה אחרונה בדצמבר 67, הלהקה התפרקה - טרם צאת האלבום כמה חודשים לאחר מכן.

עד שסינגל המריבה יצא וכבש את הנוער שחש כבר מזמן את עונת האהבה, החברים כבר נפוצו לפרויקטים אחרים וחזרו להופעת איחוד רק עשרות שנים לאחר מכן, ב 2001...

המפיק/מוזיקאי אל קופר (שעוד נשמע עליו גבוה בהמשך הרשימה) היה אחד האנשים שדחפו חזק את הוצאת האלבום, והרצתו ברדיו.

ועכשיו שוב הפתעה לסיום, קליפ קצר שלי מנגן קטע מהשיר היפה על אמילי:

והנה קישור לפלייליסט של השירים ברצף. נהנתם לקרוא? אשמח אם תרשמו לבלוג (למעלה בצד ימין) ולערוץ יוטיוב שלי. מקום 8 נמצא כאן!

טופ 10: האלבומים של שנות ה60, מקום 10: מחתרת הקטיפה ; The Velvet Underground & Nico

אז בשעה טובה, אחרי שעשרות רשימות שונות נטחנות אצלי במסמך בגוגל דרייב כבר כמה חודשים, אני יוצא לדרך עם הרשימה הראשונה, שהיא עשרת האלבומים שיצאו בשנות השישים שהייתי לוקח איתי לאי בודד.

כמה חוקים:

1. שנת יציאת האלבום 1960-1969 (ונראה איך הכל מתרכז בשלוש השנים האחרונות...)

2. אלבומים לועזיים בלבד (רשימת ישראלית תבוא בסיבוב הבא)

3. בתור חובב רוק מתקדם (פרוגרסיב רוק), אני מוציא את אלבומי הז'אנר מהרשימה ואקדיש להם דירוג פרטי בהזדמנות אחרת, כדי שלא ישתלטו...

4. כנ"ל לגבי הביטלס.

לפני שנצא לדרך, אני חייב להגיד שהרשימה המקורית הכילה הרבה יותר מעשרה אלבומים, ותהליך הניפוי היה כואב בשלבים המוקדמים ואכזרי מאד בשלבים האחרונים. אני בטוח שאם אכתוב את הרשימה שוב בזמן אחר, היא תראה קצת אחרת, אבל זה מה שיצא נכון לעכשיו, אז קדימה:

My desert island, all time, top 10 "Sixties albums" #10 :

מקום 10:

The Velvet Underground & Nico - 1967

ניו-יורק, שנת 1966, אמן הפופ-ארט Andy Warhol לוקח תחת חסותו את להקת מחתרת הקטיפה בראשות Lou Reed (ז"ל - גיטרה ושירה) ו John Cale (פסנתר וכינור), מצוות להם (ללא הרבה התלהבות מצידם, לפחות מוזיקלית) את הדוגמנית הגרמניה Nico בתור זמרת ומפיק להם את אלבום הבכורה עם העטיפה הבלתי נשכחת (בתקליטים המקוריים ניתן היה לקלף את הבננה והם נחשבים היום לפריט אספנות נדיר!)

הם היו להקה אומנותית ואקספרמנטלית (המתופפת (!) Maureen Tucker היתה משכיבה את הבייס דראם שלה ומנגנת בעמידה עם מקלות מרופדים של תזמורת) ויש באלבום כמה קטעים שעד היום היד קופצת להוריד ווליום או להעביר קדימה.

אבל יש שם בעיקר הרבה פנינים:

מלודיות כמו הפתיח Sunday Morning (שנכנס ברגע האחרון לדחוף את האלבום כסינגל קליט ונעים), Femme Fatale (שיר על ביץ' אוכלת גברים שהחברה שלי בתיכון השמיעה לי, והבנתי מאוחר מדי שזה בכלל עליה), ו I'll Be Your Mirror, שיר קצר ויפיפה שהוא ה"אמא" של Beautiful של כריסטינה אגילרה, רק על LSD ופסיכדליה. לו ריד כתב את השיר המקסים הזה לניקו, שזה היה המשפט הראשון שאמרה לו.

בהקלטות החברים רצו אותו רך ומלטף, אבל ניקו, שהיתה רגילה לשיר בעוצמה וקשיחות, התקשתה לספק להם עדינות. הגיטריסט / בסיסט סטרלינג מוריסון מספר שאחרי שהחברים הלא מרוצים הכריחו אותה לקחת עוד ועוד טייקים, היא בסוף נשברה והתחילה לבכות באמצע האולפן.

אחרי שנרגעה הציעו לה בעדינות:

"Try it just one more time and then fuck it - if it doesn't work this time, we're not going to do the song"

היא חזרה לניסיון אחרון אחרי בכי טוב ונתנה להם בדיוק את מה שחיפשו:

אגב, את הפזמון החוזר שבא בסוף השיר, רצה אנדי וורהול להטמיע בתקליטי הויניל בצורת שריטה מתוכננת שתופיע בכל העותקים שיצאו, שתקפיץ בדיוק אחורה לחזור על המשפט עד שימאס למאזינים וירימו את המחט. רעיון פסיכי שלא יצא לפועל...

לצד הבלדות - שירי רוק מלוכלכים שכיף לנהוג איתם מהר, כמו:
I'm Waiting For The Man (ה"איש" הוא כמובן סוחר סמים...),
Run Run Run (לאיפה? לקנות עוד סמים...),
There She Goes Again (הפרוצה והבוס המכה),

הזיות כמו Heroin (שכיכב בסרט על ה Doors, שיופיעו בהמשך הרשימה),

ו All Tomorrow's Parties המעולה שנבנה סביב תרגיל לפסנתר שג'ון קייל עבד עליו.

אמרנו כבר אקספרמנטלים? בשיר הזה בגיטרה של לו ריד כל המיתרים מכוונים לאותו תו D, כיוון מיוחד שנקרא אוסטריץ' (יען), וג'ון קייל שם מהדקי נייר על מיתרי הפסנתר כדי לתת ביחד את הסאונד המיוחד הזה.

ואחרון, וונוס בפרוות, עוד הזיה של ריד, כשקייל מנסר בחן מונוטוני עם הכינור.

מתישהו בסוף שנות ה90 היה לי המזל לראות את ברי סחרוף נותן להם כבוד ומבצע את זה חי על הגיטרה האדומה שלו ב"עיר השנייה" (לפני הסיטי הול, חיפה).

לסיכום הנה הפתעה קטנה ותחילתה של מסורת - וידאו קצר שלי מנגן קטע מתוך Sunday Morning:

ועכשיו באמת, בתור בעל דף עם שם שכזה, הייתי יכול שלא להכניס את האלבום הזה לרשימה? :)

הנה הפלייליסט של השירים לשמיעה ברצף.

נהנתם לקרוא?
אשמח אם תרשמו לבלוג (למעלה בצד ימין)
ולערוץ יוטיוב שלי.

יאללה, תגיבו, תפיצו והנה קישור למקום 9.