אז בשעה טובה, אחרי שעשרות רשימות שונות נטחנות אצלי במסמך בגוגל דרייב כבר כמה חודשים, אני יוצא לדרך עם הרשימה הראשונה, שהיא עשרת האלבומים שיצאו בשנות השישים שהייתי לוקח איתי לאי בודד.
כמה חוקים:
1. שנת יציאת האלבום 1960-1969 (ונראה איך הכל מתרכז בשלוש השנים האחרונות...)
2. אלבומים לועזיים בלבד (רשימת ישראלית תבוא בסיבוב הבא)
3. בתור חובב רוק מתקדם (פרוגרסיב רוק), אני מוציא את אלבומי הז'אנר מהרשימה ואקדיש להם דירוג פרטי בהזדמנות אחרת, כדי שלא ישתלטו...
4. כנ"ל לגבי הביטלס.
לפני שנצא לדרך, אני חייב להגיד שהרשימה המקורית הכילה הרבה יותר מעשרה אלבומים, ותהליך הניפוי היה כואב בשלבים המוקדמים ואכזרי מאד בשלבים האחרונים. אני בטוח שאם אכתוב את הרשימה שוב בזמן אחר, היא תראה קצת אחרת, אבל זה מה שיצא נכון לעכשיו, אז קדימה:
My desert island, all time, top 10 "Sixties albums" #10 :
מקום 10:
The Velvet Underground & Nico - 1967
ניו-יורק, שנת 1966, אמן הפופ-ארט Andy Warhol לוקח תחת חסותו את להקת מחתרת הקטיפה בראשות Lou Reed (ז"ל - גיטרה ושירה) ו John Cale (פסנתר וכינור), מצוות להם (ללא הרבה התלהבות מצידם, לפחות מוזיקלית) את הדוגמנית הגרמניה Nico בתור זמרת ומפיק להם את אלבום הבכורה עם העטיפה הבלתי נשכחת (בתקליטים המקוריים ניתן היה לקלף את הבננה והם נחשבים היום לפריט אספנות נדיר!)
הם היו להקה אומנותית ואקספרמנטלית (המתופפת (!) Maureen Tucker היתה משכיבה את הבייס דראם שלה ומנגנת בעמידה עם מקלות מרופדים של תזמורת) ויש באלבום כמה קטעים שעד היום היד קופצת להוריד ווליום או להעביר קדימה.
אבל יש שם בעיקר הרבה פנינים:
מלודיות כמו הפתיח Sunday Morning (שנכנס ברגע האחרון לדחוף את האלבום כסינגל קליט ונעים), Femme Fatale (שיר על ביץ' אוכלת גברים שהחברה שלי בתיכון השמיעה לי, והבנתי מאוחר מדי שזה בכלל עליה), ו I'll Be Your Mirror, שיר קצר ויפיפה שהוא ה"אמא" של Beautiful של כריסטינה אגילרה, רק על LSD ופסיכדליה. לו ריד כתב את השיר המקסים הזה לניקו, שזה היה המשפט הראשון שאמרה לו.
בהקלטות החברים רצו אותו רך ומלטף, אבל ניקו, שהיתה רגילה לשיר בעוצמה וקשיחות, התקשתה לספק להם עדינות. הגיטריסט / בסיסט סטרלינג מוריסון מספר שאחרי שהחברים הלא מרוצים הכריחו אותה לקחת עוד ועוד טייקים, היא בסוף נשברה והתחילה לבכות באמצע האולפן.
אחרי שנרגעה הציעו לה בעדינות:
"Try it just one more time and then fuck it - if it doesn't work this time, we're not going to do the song"
היא חזרה לניסיון אחרון אחרי בכי טוב ונתנה להם בדיוק את מה שחיפשו:
אגב, את הפזמון החוזר שבא בסוף השיר, רצה אנדי וורהול להטמיע בתקליטי הויניל בצורת שריטה מתוכננת שתופיע בכל העותקים שיצאו, שתקפיץ בדיוק אחורה לחזור על המשפט עד שימאס למאזינים וירימו את המחט. רעיון פסיכי שלא יצא לפועל...
אגב, את הפזמון החוזר שבא בסוף השיר, רצה אנדי וורהול להטמיע בתקליטי הויניל בצורת שריטה מתוכננת שתופיע בכל העותקים שיצאו, שתקפיץ בדיוק אחורה לחזור על המשפט עד שימאס למאזינים וירימו את המחט. רעיון פסיכי שלא יצא לפועל...
לצד הבלדות - שירי רוק מלוכלכים שכיף לנהוג איתם מהר, כמו:
I'm Waiting For The Man (ה"איש" הוא כמובן סוחר סמים...),
Run Run Run (לאיפה? לקנות עוד סמים...),
There She Goes Again (הפרוצה והבוס המכה),
I'm Waiting For The Man (ה"איש" הוא כמובן סוחר סמים...),
Run Run Run (לאיפה? לקנות עוד סמים...),
There She Goes Again (הפרוצה והבוס המכה),
הזיות כמו Heroin (שכיכב בסרט על ה Doors, שיופיעו בהמשך הרשימה),
ו All Tomorrow's Parties המעולה שנבנה סביב תרגיל לפסנתר שג'ון קייל עבד עליו.
אמרנו כבר אקספרמנטלים? בשיר הזה בגיטרה של לו ריד כל המיתרים מכוונים לאותו תו D, כיוון מיוחד שנקרא אוסטריץ' (יען), וג'ון קייל שם מהדקי נייר על מיתרי הפסנתר כדי לתת ביחד את הסאונד המיוחד הזה.
ואחרון, וונוס בפרוות, עוד הזיה של ריד, כשקייל מנסר בחן מונוטוני עם הכינור.
מתישהו בסוף שנות ה90 היה לי המזל לראות את ברי סחרוף נותן להם כבוד ומבצע את זה חי על הגיטרה האדומה שלו ב"עיר השנייה" (לפני הסיטי הול, חיפה).
לסיכום הנה הפתעה קטנה ותחילתה של מסורת - וידאו קצר שלי מנגן קטע מתוך Sunday Morning:
הנה הפלייליסט של השירים לשמיעה ברצף.
נהנתם לקרוא?
אשמח אם תרשמו לבלוג (למעלה בצד ימין)
ולערוץ יוטיוב שלי.
יאללה, תגיבו, תפיצו והנה קישור למקום 9.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה