עכשיו ממשיכים:
מקום 6:
The Doors - 1967
ומקנטרברי שבאנגליה בחזרה לאמריקה ולקליפורניה.
בפגישה מקרית בחוף הים ב1965 מגלה Jim Morisson לחברו ללימודי הקולנוע, הקלידן Ray Manzarek, שהוא כותב שירים, ושר לו אחד לדוגמא בישיבה על החול.
שנה אחר כך, מחוזקים בגיטריסט Robby Krieger, והמתופף John Densmore, הם כבר מופיעים כל ערב במועדונים Whisky a Go Go ו London Fog בלוס אנג'לס.
זמר משורר עם קול עמוק ולוק הורס:
קלידן גאון שבחלק גדול מהשירים מנגן גם בס על מקלדת פנדר רודס מיוחדת ביד שמאל:
גיטריסט פסיכדלי עם סאונד ייחודי שיודע מעולה איך להשתלב עם קלידן דומיננטי:
ומתופף שמשלים את החבורה ליצירת האווירה החלומית, פסיכדלית ולעתים מופרעת:
רוב ההופעות סוחפות אחריהן קהל משולהב (ומתודלק בחומרים שונים), אבל מדי פעם מוריסון היה לוקח את זה יותר מדי לקצה. באחת ההופעות בפאב הוויסקי, סיים מוריסון את השיר The End בצרחה: "Mother - I want to Fuck you", ובתמורה נבעט יחד עם הלהקה מהמועדון מול המעריצים ההמומים.
אבל בזכות השפשוף על הבמה, כשנכנסה הרביעיה לאולפן - הם הקליטו את כל האלבום תוך שישה ימים, על טייפ ארבעה ערוצים!
על הלהקה האגדית הזו עשו כבר סרטים והוציאו ערימות של חומרים נדירים, בוטלגים, הופעות וכו'.
כאן נותר רק לומר שאלבום הבכורה שלהם הוא האהוב עלי ביותר, ממקצב התופים הפותח אל הצד השני:
הצנזורה על מוריסון מופיעה גם כאן בשורה החוזרת "She gets high". במיקס השתיקו את המילה האחרונה כדי לא לרמוז על חוויות סמים. החלטה מעניינת כשמדובר בסיקסטיז... רק בשנות התשעים יצאו גרסאות מחודשות של השיר עם המילה החסרה.
ממשיכים עם גרוב מעולה ב Soul Kitchen שנשמע כמו הכנה ל When the Music's Over שיבוא באלבום הבא.
ובשיר השלישי, אולי היפה ביותר באלבום, מוריסון מוכיח את כשרונו כמשורר וזמר נפלא כשהוא יוצא להפליג על ספינת הבדולח:
The crystal ship is being filled
A thousand girls, a thousand thrills
A million ways to spend your time
When we get back - I'll drop a line
השיר End of the Night הוא הזיה פסיכדלית עם הגיטרה הכל כך מיוחדת של קריגר, פשוט קסם של שיר.
רובי קריגר גם הביא ללהקה את Light My Fire, שיר שהפך ללהיט ענק של שבע דקות עם סולואים של קלידים וגיטרה חשמלית מעולה.
רובי קריגר גם הביא ללהקה את Light My Fire, שיר שהפך ללהיט ענק של שבע דקות עם סולואים של קלידים וגיטרה חשמלית מעולה.
לאחי ולי היה כיף גדול לעשות מחווה לסולואים האלה בעיבוד אקוסטי, עם צ'מבלו אמיתי (באדיבות נעמי רוגל):
גם בשיר הזה יש סיפור צנזורה: הדורז מוזמנים להופיע בתכנית של אד סאליבן, אך מתבקשים לא לשיר את השורה:
גם בשיר הזה יש סיפור צנזורה: הדורז מוזמנים להופיע בתכנית של אד סאליבן, אך מתבקשים לא לשיר את השורה:
"Girl we couldn't get much Higher"
הם מסכימים ועובדים על שורה חלופית בחזרות, אבל בביצוע לייב בתכנית, מוריסון שר את השורה המקורית.
בתמורה סאליבן לא לוחץ את ידו, ההפקה מודיעה להם שלא יופיעו לעולם בתכנית של אד סאליבן, ומוריסון עונה בחיוך "הרגע הופענו בתכנית של אד סאליבן!"... :)
Take it as it Comes - רגע לפני הסוף, עוד פסיכדליה קצרה בהשראת קהלת. הבס בשיר (שמקבל מקום כבוד ברבע האחרון של השיר) מנוגן ע"י נגן האולפן Larry Knechtel שבא לעזור ללהקה חסרת הבסיסט ולא קיבל קרדיט בשום מקום באלבום.
Take it as it Comes - רגע לפני הסוף, עוד פסיכדליה קצרה בהשראת קהלת. הבס בשיר (שמקבל מקום כבוד ברבע האחרון של השיר) מנוגן ע"י נגן האולפן Larry Knechtel שבא לעזור ללהקה חסרת הבסיסט ולא קיבל קרדיט בשום מקום באלבום.
והסוף - יצירת סיום של האלבום, של החיים, של החמישיה הראשונה ברשימה הזאת...
אבל הבמאי פרנסיס פורד קופולה בחר להשתמש בשיר דווקא בפתיחת סרט המופת שלו - אפוקליפסה עכשיו:
אחרי אלבום הבכורה באו עוד חמישה אלבומים מצויינים בהרכב הזה, אבל תוך חמש שנים הדלתות ושאר העולם נפרדים מג'ים מוריסון שמצטרף למועדון 27, כפי הנראה ממנת יתר של הרואין.
גם מריי מנזרק הנפלא נפרדנו לא מזמן, מה שמזכיר לנו שוב שכל האלבומים האלה יצאו לפני קרוב ל50 שנה...
עצוב.
וכדי לשכוח מהבאסה של כל המוות הזה, הנה המחווה הקטנה שלי לאלבום המצויין הזה, עם להיט בארים ענק שהוא למעשה חידוש של הדלתות לשיר הוויסקי שכתב קורט וויל 40 שנה לפני כן.
ולערוץ יוטיוב שלי.
