טופ 10: האלבומים של שנות ה60, מקום 7: קווין איירס ; Kevin Ayers - Joy of a Toy

אז התחלנו את רשימת אלבומי הסיקסטיז עם:
מחתרת הקטיפה במקום 10,
המתים המהלכים במקום 9,
נערי החוף במקום 8.

עכשיו ממשיכים:

מקום 7:

Kevin Ayers - Joy of a Toy - 1969

פלייליסט להאזנה ברצף אפשר לקבל כאן.

בדרום מזרח אנגליה, במחוז Kent, במרחק כשעה וחצי מלונדון, ישנה עיר קתדרלות בשם Canterbury.

העיר הזו גידלה בסוף שנות השישים כשרונות מוזיקליים רבים, שהביאו סגנון ייחודי עם סאונד שמשלב רוק מתקדם עם פיוז'ן בשובבות שמאפיינת את החברים שגדלו שם והשפיעו אחד על השני.

ממש כמו סצנת הגראנג' שהתפתחה בסיאטל כ20 שנה לאחר מכן, גם החבר'ה האנגלים הללו קיבלו שם לז'אנר שלהם, שנקרא בפשטות "סצנת קנטרברי".

בניגוד לגראנג', סצינת הקנטרברי השתייכה לשוליים (כמו רוב אמני הרוק מתקדם) והביאה לנו להקות כמו:

Soft Machine, Gong, Caravan ועוד, שהאמנים המוכרים ביניהם (באופן יחסי), הם

Robert Wyatt ו Daevid Allen שהיו ממובילי ומ"יוצרי" הסצינה.

אבל רגע, רגע, רגע! אחד החוקים לרשימה שלי אמר בלי רוק מתקדם, לא?

קווין איירס שלנו, היה אמנם, יחד עם ואייט ואלן, ממקימי להקת סופט משין (רוק מתקדם!), אבל כבר אחרי אלבום הבכורה שלהם, עייף מסיבוב הופעות מתיש במשך חצי שנה כלהקת חימום לג'ימי הנדריקס (!), הוא החליט להפרד מהם בידידות ולפרוש מעולם המוזיקה. הוא מכר את הבס שלו לנואל רדינג (הבסיסט של הנדריקס) ונסע עם דיוויד אלן לאיביזה לשכב בשמש ולנוח.

האגדה מספרת שהנדריקס (שהוא אחד הגדולים שנאלצתי להשאיר מחוץ לרשימה הזו) העניק לאיירס במתנה גיטרה אקוסטית נפלאה בתמורה להבטחה שלא יפסיק לכתוב שירים, וכך באמת עשה והביא לנו את אלבום הבכורה שלו, שזכה אצלי למקום השביעי והמכובד, ומאחר והוא מקוטלג בויקיפדיה כאלבום רוק ופסיכדליה, זה אפילו עומד בחוקים. :)

מנגינת התהלוכה השמחה שפותחת את האלבום היא מעין "המשך" למנגינה שכתב בתקופת סופט משין, ובשילוב קטע קצרצר מהמשחק סופר מריו - זו היתה מוזיקת העליה לחופה שלי עם אשתי...

יש בוידאו אחריו עוד שני קטעים מהאלבום (שמותר גם לשמוע), השני - "שיר לזמנים מטורפים", מלא במחוות שונות, עם איזכור לביטלס והשורה המעולה:

Yes Disneyland has come to town, everyone's dressed and standing around

Alice is wearing her sexiest gown, but she doesn't want you to look at her...

והשלישי, בונוס בהוצאות החדשות - שיר בשם "חוויה דתית" שמתארח בו סיד בארט, מקים להקת הפינק פלויד - שעוד יופיעו כאן בהמשך הרשימה.

איירס הוא גיטריסט, בסיסט, זמר בעל קול נמוך אבל עם דיקציה מעולה, כתב והלחין את כל השירים באלבומו. כיוצא קנטרברי וחבר של דיוויד אלן ורוברט וואיט, הוא בעל רצון תמידי לנסות דברים חדשים (ולא רק במוזיקה) ולשמור על הומור שובב בטקסטים ובלחנים.

איירס הצליח להפיק אלבום ברמה גבוהה מאד, כשלצידו חבריו מסופט משין ועוד נגנים מעולים ולא שגרתיים (צ'לו, חליל צד, אבוב) והכל בעיבודים יפים ומעניינים (בעזרתו של דייויד בדפורד), וזו אחת הסיבות שהוא אמן הסולו היחיד שנמצא ברשימה שלי לצד כל הלהקות הגדולות האלה (כי בעיני, כמעט תמיד עולה הלהקה על אמן סולו).

תקשיבו לשיר ערש המקסים הזה, שווה לעשות ילד (רצוי ילדה, ולי יש שתיים) רק בשביל לשיר לה את זה:

My oh my oh my

Do you really have to cry?

Crying like a summer rain

Lady let me ease your pain

My oh my oh my

Don't you spread your wings and fly?

Flying like an autumn wind

Lady did you lose a friend?

Don't be sad and down

Take another look around

Maybe what you've lost you've found

Don't be sad and down...

ואמרנו גם הומור שובב? איירס (ביחד עם אלן ידידו) הם ממציאי ה"בננה" ואחת הסיבות לשם שבחרתי לבלוג (ול DJ...).

מה זה אומר? אולי שכולנו בננות, אבל הם משתמשים בזה פה ושם, לפעמים, כמו בשיר הבא, כדי לסמן לשאר הנגנים מתי מסתיים הסולו (גיטרה + אבוב שמתחיל ב02:25) וחוזרים לבית.

שיר שמח על קלרייטה, מלכת הקסם והפרחים, שרוכבת על קטנוע הלמברטה שלה, מחפשת פרצופים חייכניים, שמחכים להסעה...

Please send her a great big shining star - to show her where you are,

Please give her the love you've stored away - you cannot lose today!

תמונה של ילדה אביבית על נדנדה יכולה להעביר מחשבות שונות אצל אנשים שונים, אצל איירס זה כמו תמיד מעביר קסם, תמימות ותחושה של זמן ללא גבולות, הוא רואה אותה וכותב:

She's got a feeling for her spring

I've got another song to sing

ו"היצירה" של האלבום, השיר הקסום על הליידי רייצ'ל (גברת רחל), שכולו אווירת חלומות מכושפים, טירות חשוכות, דלתות נסתרות, והכל לאור הנר. על מה ועל מי תחלמי הלילה, ליידי רייצ'ל?

Now she's safe from the darkness - she's safe from it's clutch

Now nothing can harm her, at least not very much...

באלבום, הגרסה מעובדת עם הכלים המיוחדים, אבל סופסוף מצאתי וידאו אחד שגם רואים אותו מבצע את זה חי, אמנם כבר בגיל מבוגר, אבל עדיין יופי של ביצוע, ומה לא הייתי נותן להיות שם בקהל...

האלבום הוא אלבום קונספט עם פתיחה מיוחדת, אווירה רציפה וגם השיר האחרון ממלא את מקומו בצורה מסודרת:
איירס - איש החופש והיצירה, מהרהר לעצמו בשיר טרובדורי שהוא כולו איירס לבד על גיטרה אקוסטית (הבטיח להנדריקס וקיים!), מפוחית ושני קולות, על המתנה המשוגעת הזאת של הזמן ומה שאנחנו עושים איתה.

על הדרך הוא מסכם את ההנאה של המאזין מהאלבום ששמע זה עתה, משאיר אחריו כוס יין ריקה ונפרד יפה לשלום.

Does the world seem good to you? Does the music get to you?

Does the wisdom of your heart - show you how to play your part?

All my blond and twilight dreams

All those strangled future schemes

All those glasses drained of wine

All this crazy gift of time

Goodbye everybody - now it's time to go

I hope I don't leave you feeling low...

זהו, איירס ואלבומיו יקרים מאד לליבי ולאחרונה נעצבתי מאד לשמוע שהוא נפטר, לבד בביתו שבצרפת, בגיל 68. אולי פעם (זמן, זמן...) אצליח לכתוב לו דף שלם לפרידה, אבל בינתיים - הנה המחווה הקטנה שלי ליוצר הנפלא הזה:

ועוד מחווה אחת שיצאה מאוחר יותר (עדכון, ספטמבר 2014), עם השיר שחותם את האלבום הזה.
שמחתי לארח כאן את טל רזניק על מפוחיות:

הנה קישור לפלייליסט לכל השירים מהפוסט ברצף.

נהנתם לקרוא?
אשמח אם תרשמו לבלוג (למעלה בצד ימין)
ולערוץ יוטיוב שלי. תגיבו, תפיצו, ו-הופ למקום 6!

טופ 10: האלבומים של שנות ה60, מקום 8: נערי החוף ; The Beach Boys - Pet Sounds

התחלנו עם מחתרת הקטיפה במקום 10, ועם הזומבים במקום 9, ועכשיו ממשיכים:

מקום 8:

The Beach Boys - Pet Sounds - 1968

חוזרים לארה"ב, והפעם לקליפורניה.

להקה משפחתית: בריאן ווילסון, היוצר המרכזי, ואחיהם הגדול של דניס המתופף וקארל הגיטריסט, אל ג'רדין החבר מביה"ס תומך בשירה וגיטרה ומייק לאב בן הדוד שר. למעשה כולם בלהקה שרים, וההרמוניות הקוליות (בניצוחו של בריאן, כמובן) הן שנותנות ללהקה את הייחוד שלה.

הם התחילו ב1962 (במקביל לביטלס) עם להיטי גלישה, שמש ובחורות יפות, והתפתחו באמצע העשור במקביל לחברתם מליברפול.

אחרי שלוש שנים בריאן התחיל למצות את סגנון "הסאונד של קליפורניה" וחיפש לעשות מוזיקה מלודית ומעניינת יותר.
בשנת 65 הביטלס הוציאו את Rubber Soul, ולבריאן עפו האוזניים והמח. עד לאותו יום האלבומים ששמע היו בנויים מכמה להיטים טובים מוקפים בשירים בינוניים כדי למלא מקום בתקליט. הפעם הוא נחשף לאלבום בעל אווירה וקונספט ששומר על רמה גבוהה מתחילתו ועד סופו, סאונד מושקע, עיבודים וכלים לא שגרתיים...

מלא השראה ומאותגר הוא רץ לאשתו ואמר לה שהוא "הולך ליצור את האלבום הכי יפה בעולם, אלבום הרוק הטוב ביותר שנעשה אי פעם!"

אני לא בטוח לגבי "רוק", אבל האלבום בהחלט מצא את עצמו ברשימת עשרת הגדולים שלי מהתקופה.

בריאן הפסיק להופיע עם הלהקה, ושאר החברים, שהיו בדרכם לסיבוב הופעות בחו"ל (ביפן בין השאר), גייסו את ברוס ג'ונסון לתפוס את תפקידי הבס והשירה של בריאן, ולמעשה להיות המחליף לאח הגדול שנשאר בבית, ושמח על הזמן הפנוי והשקט, התיישב עם המשורר טוני אשר לכתוב את האלבום הזה, שהוא כולו האזנה ישירה לצלילי חיות המחמד שחיו בלב של בריאן ווילסון בן ה23.

האלבום ה11(!) במספר, לא נשמע כמו שום דבר אחר שהם הוציאו לפניו, בלי גלשנים ושמש, שירים מלודיים, מעניינים, עם עיבודים מקסימים לכלי נגינה, לתזמורת ולקולות.

הנגנים באלבום ברובם נגני אולפן, השירה המובילה כמעט תמיד של בריאן, אבל שאר החברים עדיין תורמים את קולם בליווי, בדואטים עם בריאן, אבל גם לעתים כסולנים.
הנה אחת הבלדות היפות ביותר אי פעם, וכאן האח הצעיר קארל ווילסון מקסים בקול מלאך:

I may not always love you

but long as there are stars above you

You never need to doubt it

I'll make you so sure about it

God only knows what I'd be without you

אחד הלהיטים הגדולים שיצאו מהאלבום הוא שיר שמח שמבוסס על שיר עממי קריבי שאל ג'רדין אהב והציע לבריאן לכסות. השיר, במקור מ1927, מספר על סירת מפרש של שיכורים שעולים עליה בכיף אבל מהר מאד רק רוצים כבר לחזור הביתה. שימו לב ל10 שניות תענוג א-קפלה שאנחנו מקבלים בדקה 01:50:

כמו שהביטלס מצאו את הצלחתם מעבר לים, בארה"ב, גם בריאן ושות' מצאו את ההצלחה מחוץ לבית - באנגליה הצמאה לנערי חוף. בבית הקהל עדיין ציפה ללהיטי גלישה, המכירות היו בינוניות ובריאן התאכזב קשות. כמויות העבודה שהשקיע באלבום לא הניבו את ההצלחה שהוא חשב שהאלבום ראוי היה לקבל, ובריאן נשאר, כנראה עד היום, בהרגשה שהקדים את זמנו.
לקראת סוף השיר "I Just Wasn't Made For These Times" שמנציח את ההרגשה הזו, יש סולו קצר ויפיפה של כלי אלקטרוני מעניין בשם אלקטרו-טרמין, שהיה מאד חדשני לתקופה.

בהמשך הדרך בריאן עובר התמוטטות עצבים בזמן העבודה על האלבום הבא בתור - Smile, שנגנז ויוצא לאור רק ב2004!

אבל לשמחתנו, הוא הספיק להשאיר לנו את האלבום הנפלא הזה.

הנה קטע אינסטרומנטלי שיתן לנו להבין את עושר ההפקה של האלבום הזה, אבל גם את העובדה העצובה שמשלל הנגנים שמשתתפים בהקלטות - אין אף חבר מנערי החוף:

אז מה שאר חברי הלהקה עשו בכלל באלבום הזה אתם שואלים?

בעיקר שרו עוד ועוד קולות.

ואם זה נראה לכם שולי, תקשיבו לקטע הקצרצר הזה, ותדמיינו שהחבר שלכם כרובי מלמד אתכם על לבד וביחד:

לנון ומקרתני יעלו דרגה גם הם בהשראת האלבום הזה ויביאו לנו את סרג'נט פפר, שלא היה נשמע אותו הדבר אם "צלילים לחיות מחמד" לא היה קיים. פול מקרטני סיפר ש"צלילי חיות מחמד" העיף אותו בזמנו ואהוב עליו מאד עד היום. ציטוט אנגלי שלו בעקבות האזנה לאלבום:

"Oh, dear me... This is the album of all-time. What are we gonna do?"

ולסיכום, כמובן - המחווה הקטנה שלי לאלבום הנפלא הזה:

הנה קישור לפלייליסט לכל השירים מהפוסט ברצף.

נהנתם לקרוא?
אשמח אם תרשמו לבלוג (למעלה בצד ימין)
ולערוץ יוטיוב שלי. תגיבו, תפיצו... :) מקום 7 נמצא כאן!

טופ 10: האלבומים של שנות ה60, מקום 9: הזומביז ; The Zombies - Odessey And Oracle

אז התחלנו את הרשימה עם מחתרת הקטיפה במקום 10, ועכשיו ממשיכים:

מקום 9:

The Zombies - Odessey And Oracle - 1968

אנגליה, 1967, אחרי שהביטלס סיימו להקליט את האלבום השמיני שלהם Sgt. Pepper, נכנסו לאולפני Abbey Road להקליט את האלבום השני (והאחרון) שלהם, להקת הזומבים, שכל קשר בינם לבין אימה וטראש (שאני דווקא גם אוהב) תלוש מהמציאות.

זו להקה שכל כך נעים להקשיב לה, שהיה ראוי לתת לה שם מתאים יותר כמו הפרחים, ההרמוניות, או משהו דומה ברוח האהבה והצבעים של סוף הסיקסטיז ועטיפת האלבום.

השיר הפותח את האלבום הוא בעל הנושא הכי מקורי שאני מכיר: הוא בעצם מכתב געגועים שכותב אסיר משוחרר לחברו/אהובו לתא שעדיין בפנים ועוד מעט סופסוף משתחרר. לסיפור המיוחד הזה הם בחרו בקלידים ובס שמחים וקופצניים והרמוניות קוליות יפות:

אני חייב לציין שמכל העשירייה שלי, זה האלבום הכי "חדש" (שאני מכיר הכי מעט זמן) עבורי. וזה הזמן להודות לבסיסט הנפלא של רוקפור - מרק לזר, שאירח אותי פעם בסטודיו שלהם לדבר על גיטרות ומוזיקה בכלל, ועל הדרך הכיר לי אותם (ואת עבודת הבס המופלאה של כריס וויט הבסיסט שלהם), את הByrds, ועוד חבר'ה דומים מהתקופה.

בכל מקרה, יכול להיות שאם הייתי גדל על האלבום הזה (כמו המצב עם שאר הרשימה), הוא היה זוכה למקום גבוה יותר.

הובילו את הלהקה Rod Argent הקלידן, Colin Blunstone הסולן, ו Chris White הבסיסט (מאחוריהם תקליט בודד עם הלהיט המוצלח She's Not There) וללא התקציבים של הביטלס, הקליטו בזריזות ובלחץ.

נושאים לא שיגרתיים ממשיכים להופיע באלבום, כמו הקצב האנגלי שאמור להיות בעל לב חזק אבל כחייל, רועד כולו ורק רוצה לברוח הביתה מהזוועות שהוא חווה במלחמת העולם הראשונה.

נגינת המלוטרון (קלידים שנועדו להחליף סקציית כינורות) אורגן הרוח (הרמוניום) של ארג'נט מספקת למילים המצמררות אווירה מתאימה (* תודה לנעם רפפורט על התיקון):

השיר הבא מבוסס על סיפור של ויליאם פוקנר - שילוב של טקסט עצוב שבעצובים עם לחן קסום ופזמון בשני קולות כשכל קול שר מילים קצת שונות:

אמילי מגדלת ורדים בגנה, רואה איך אוהבים באים והולכים, נותנים אחד לשני את פרחיה, ואף אחד לא בשבילה.

אמילי - את לא מבינה? אין דבר שתוכלי לעשות. יש אהבה מכל עבר, אבל לא בשבילך.

והשנים יעברו, היא תזדקן ותמות, הורדים בגנה ינבלו, אף לא אחד נותר לקברה, אף ורד לאמילי.

כמובן שברוח התקופה, היו באלבום גם הרבה שירי אהבה יפים, ותמיד עם משהו מעניין:

Maybe After He's Gone, על הנערה שאוהבת אותו, אבל יש לה גם בחור אחר...

Changes, על הבחורה המגונדרת והריקנית שהוא עוד זוכר איך פעם השמש היתה בשערה כשהיתה ילדת קיץ יפה.

ועוד אחד -
I Want Her She Wants Me
על בחורה שמפחדת לאבד את הבחור שלה:

She told me to be careful if I loved her, cause she had given her heart once before...

למרות הלחצים בהקלטות, התוצאות היו נפלאות. אבל חילוקי דעות בנוגע לכיוון המוזיקלי כבר יצרו קרעים בין החברים. את הלהיט של האלבום (עוד לא ידעו את זה אז) - Time of the Season, קולין הזמר בכלל לא אהב, ורב עם ארג'נט (הכותב) על איך, אם בכלל, לשיר אותו.

שני הסינגלים שיצאו (האסיר והקצב) נכשלו, המורל היה באדמה ואחרי הופעה אחרונה בדצמבר 67, הלהקה התפרקה - טרם צאת האלבום כמה חודשים לאחר מכן.

עד שסינגל המריבה יצא וכבש את הנוער שחש כבר מזמן את עונת האהבה, החברים כבר נפוצו לפרויקטים אחרים וחזרו להופעת איחוד רק עשרות שנים לאחר מכן, ב 2001...

המפיק/מוזיקאי אל קופר (שעוד נשמע עליו גבוה בהמשך הרשימה) היה אחד האנשים שדחפו חזק את הוצאת האלבום, והרצתו ברדיו.

ועכשיו שוב הפתעה לסיום, קליפ קצר שלי מנגן קטע מהשיר היפה על אמילי:

והנה קישור לפלייליסט של השירים ברצף. נהנתם לקרוא? אשמח אם תרשמו לבלוג (למעלה בצד ימין) ולערוץ יוטיוב שלי. מקום 8 נמצא כאן!

טופ 10: האלבומים של שנות ה60, מקום 10: מחתרת הקטיפה ; The Velvet Underground & Nico

אז בשעה טובה, אחרי שעשרות רשימות שונות נטחנות אצלי במסמך בגוגל דרייב כבר כמה חודשים, אני יוצא לדרך עם הרשימה הראשונה, שהיא עשרת האלבומים שיצאו בשנות השישים שהייתי לוקח איתי לאי בודד.

כמה חוקים:

1. שנת יציאת האלבום 1960-1969 (ונראה איך הכל מתרכז בשלוש השנים האחרונות...)

2. אלבומים לועזיים בלבד (רשימת ישראלית תבוא בסיבוב הבא)

3. בתור חובב רוק מתקדם (פרוגרסיב רוק), אני מוציא את אלבומי הז'אנר מהרשימה ואקדיש להם דירוג פרטי בהזדמנות אחרת, כדי שלא ישתלטו...

4. כנ"ל לגבי הביטלס.

לפני שנצא לדרך, אני חייב להגיד שהרשימה המקורית הכילה הרבה יותר מעשרה אלבומים, ותהליך הניפוי היה כואב בשלבים המוקדמים ואכזרי מאד בשלבים האחרונים. אני בטוח שאם אכתוב את הרשימה שוב בזמן אחר, היא תראה קצת אחרת, אבל זה מה שיצא נכון לעכשיו, אז קדימה:

My desert island, all time, top 10 "Sixties albums" #10 :

מקום 10:

The Velvet Underground & Nico - 1967

ניו-יורק, שנת 1966, אמן הפופ-ארט Andy Warhol לוקח תחת חסותו את להקת מחתרת הקטיפה בראשות Lou Reed (ז"ל - גיטרה ושירה) ו John Cale (פסנתר וכינור), מצוות להם (ללא הרבה התלהבות מצידם, לפחות מוזיקלית) את הדוגמנית הגרמניה Nico בתור זמרת ומפיק להם את אלבום הבכורה עם העטיפה הבלתי נשכחת (בתקליטים המקוריים ניתן היה לקלף את הבננה והם נחשבים היום לפריט אספנות נדיר!)

הם היו להקה אומנותית ואקספרמנטלית (המתופפת (!) Maureen Tucker היתה משכיבה את הבייס דראם שלה ומנגנת בעמידה עם מקלות מרופדים של תזמורת) ויש באלבום כמה קטעים שעד היום היד קופצת להוריד ווליום או להעביר קדימה.

אבל יש שם בעיקר הרבה פנינים:

מלודיות כמו הפתיח Sunday Morning (שנכנס ברגע האחרון לדחוף את האלבום כסינגל קליט ונעים), Femme Fatale (שיר על ביץ' אוכלת גברים שהחברה שלי בתיכון השמיעה לי, והבנתי מאוחר מדי שזה בכלל עליה), ו I'll Be Your Mirror, שיר קצר ויפיפה שהוא ה"אמא" של Beautiful של כריסטינה אגילרה, רק על LSD ופסיכדליה. לו ריד כתב את השיר המקסים הזה לניקו, שזה היה המשפט הראשון שאמרה לו.

בהקלטות החברים רצו אותו רך ומלטף, אבל ניקו, שהיתה רגילה לשיר בעוצמה וקשיחות, התקשתה לספק להם עדינות. הגיטריסט / בסיסט סטרלינג מוריסון מספר שאחרי שהחברים הלא מרוצים הכריחו אותה לקחת עוד ועוד טייקים, היא בסוף נשברה והתחילה לבכות באמצע האולפן.

אחרי שנרגעה הציעו לה בעדינות:

"Try it just one more time and then fuck it - if it doesn't work this time, we're not going to do the song"

היא חזרה לניסיון אחרון אחרי בכי טוב ונתנה להם בדיוק את מה שחיפשו:

אגב, את הפזמון החוזר שבא בסוף השיר, רצה אנדי וורהול להטמיע בתקליטי הויניל בצורת שריטה מתוכננת שתופיע בכל העותקים שיצאו, שתקפיץ בדיוק אחורה לחזור על המשפט עד שימאס למאזינים וירימו את המחט. רעיון פסיכי שלא יצא לפועל...

לצד הבלדות - שירי רוק מלוכלכים שכיף לנהוג איתם מהר, כמו:
I'm Waiting For The Man (ה"איש" הוא כמובן סוחר סמים...),
Run Run Run (לאיפה? לקנות עוד סמים...),
There She Goes Again (הפרוצה והבוס המכה),

הזיות כמו Heroin (שכיכב בסרט על ה Doors, שיופיעו בהמשך הרשימה),

ו All Tomorrow's Parties המעולה שנבנה סביב תרגיל לפסנתר שג'ון קייל עבד עליו.

אמרנו כבר אקספרמנטלים? בשיר הזה בגיטרה של לו ריד כל המיתרים מכוונים לאותו תו D, כיוון מיוחד שנקרא אוסטריץ' (יען), וג'ון קייל שם מהדקי נייר על מיתרי הפסנתר כדי לתת ביחד את הסאונד המיוחד הזה.

ואחרון, וונוס בפרוות, עוד הזיה של ריד, כשקייל מנסר בחן מונוטוני עם הכינור.

מתישהו בסוף שנות ה90 היה לי המזל לראות את ברי סחרוף נותן להם כבוד ומבצע את זה חי על הגיטרה האדומה שלו ב"עיר השנייה" (לפני הסיטי הול, חיפה).

לסיכום הנה הפתעה קטנה ותחילתה של מסורת - וידאו קצר שלי מנגן קטע מתוך Sunday Morning:

ועכשיו באמת, בתור בעל דף עם שם שכזה, הייתי יכול שלא להכניס את האלבום הזה לרשימה? :)

הנה הפלייליסט של השירים לשמיעה ברצף.

נהנתם לקרוא?
אשמח אם תרשמו לבלוג (למעלה בצד ימין)
ולערוץ יוטיוב שלי.

יאללה, תגיבו, תפיצו והנה קישור למקום 9.

הבננה ממליצה 1: ערפדים במיסיסיפי, קניון ג'ון הכחול על כף ידך, נוער נבדל בג'מייקה, איש הנייר וילדים טעימים

ערפדים במיסיסיפי:
המלצת ספר - "חלום קדחת" מאת ג'ורג' ר.ר. מרטין (Fevre Dream - 1982)

את הסופר ג'ורג' מרטין אנחנו מכירים מסדרת "משחקי הכס" שבדיוק עולה העונה השלישית שלה לטלויזיה. במקור סדרת הספרים נקראת "שיר של אש ושל קרח" (A Song of Ice and Fire) והיא מתוכננת להתחלק לשבעה ספרי ענק (הראשון נקרא "משחקי הכס").
עד היום נכתבו רק חמישה מתוך שבעת הספרים, ואני, כמו רוב הקוראים שנעצרו שם, כועסים על מרטין שבקושי קידם את העלילה בחלקים 4 ו5, ועוד יותר על זה שעכשיו אנחנו צריכים לחכות כמה שנים עבור חלק 6 ועוד כמה בשביל לסיים את הסיפור הענק הזה, בתקווה שבאמת דברים ייסגרו ונדע מה קורה עם כל אחת מהדמויות האהובות (והשנואות) עלינו.
ג'ורג' מרטין בן ה64 לוקח את הזמן שלו בין ספר לספר, ויש כאלה שחוששים שהוא ימות לפני שיספיק לסיים את הסדרה.

ופתאום התגלגל לידי ספר אחר שהוא כתב בתחילת דרכו, הרומן השלישי שלו, שהוא ספר אחד בודד בפני עצמו, לא מאד ארוך (פחות מ400 עמודים) עם התחלה, אמצע וסוף!
אמרתי לעצמי שאני חייב לראות איך הסופר הזה מצליח לבנות סיפור שגם נגמר, והתיישבתי לקרוא.

אנחנו לא מתעסקים כאן בספויילרים, אז רק אכתוב בכלליות שמדובר בסיפור שרובו מתרחש בשנת 1857 על נהר המיסיסיפי שבאמריקה, בתקופה של מסחר שוקק על גבי ספינות קיטור לאורך הנהר העצום, על רקע בניית הארץ והעיירות המתפתחות, סיפורי עבדות, וכמו תמיד אצל מרטין - הרבה תיאורי אוכל ולבוש, דמויות אהובות, דמויות שנואות וכמובן מתח, מין ואקשן.
כבר כתבתי בכותרת ואכתוב גם כאן, זה סיפור שמשלב ערפדים (דיברו עליו כ"בראם סטוקר" פוגש את "מארק טווין"), ויש בו זוועות לא מעטות, אבל הוא בהחלט לא סיפור אימה, אלא יותר סיפור הרפתקאות שמשלב לא מעט דם, עם שחזור יפה של תקופה ואווירה שלא הכרתי (רשמתי לעצמי לקרוא בהמשך את הרפתקאותיהם של תום סויר והאקלברי פין).

נהנתי מאד מהסיפור כולו - התחלה, אמצע וסוף, ושמחתי לראות שמרטין יודע (או לפחות ידע) לעשות את העבודה בשלמותה.
ממליץ לאוהבי מרטין, לחובבי מתח וכמובן לחובבי ערפדים.
יופי של ספר, כולי תקווה שידע לסיים גם את "קרח ואש" בצורה משביעת רצון.


קניון ג'ון הכחול על כף ידך:
המלצת סרט - "127 שעות", 2011

כן, זה הסרט על ההוא שנתקע עם היד... לא מוכן לראות את זה.
אז לקח לי כמעט שנתיים למצוא את האומץ לשבת ולראות את הסרט הזה, ואני שמח מאד שעשיתי את זה.
למי שלא מכיר בכלל - הסרט, של הבמאי המעולה דני בויל (טריינספוטינג, נער החידות ממומביי ועוד הרבה סרטים משובחים), מספר על בחור בשם ארון רלסטון, חובב טיולי אקסטרים, אופניים, טיפוס, סנפלינג וכו', שאין דבר שהוא אוהב יותר מאשר לטייל לבדו ברחבי הקניונים המדהימים של מדינתו - יוטה.

בסיפור (שמבוסס על סיפור אמיתי) הוא נקלע לצרה כשהוא נופל באחד הערוצים השוממים של קניון ג'ון הכחול, וסלע כבד נוחת על כף ידו הימנית ונתקע כך.
עכשיו אנחנו מלווים אותו ב127 השעות שהוא מנסה להתמודד עם השחרור שלו, כשלאט לאט (או מהר מהר למי שהסיפור ברור) אנחנו והוא מבינים שהדרך אל החופש והחיים, היא רק אחת.
הידיעה הזו (שאני מניח שרוב האנשים שנגשו לראות את הסרט ידעו) היא מה שגרם לי לא לראות אותו כשיצא ומאז.
אבל לפני כמה שבועות הייתי חולה בבית והחלטתי פשוט להפעיל ולהתמודד, כי בכל זאת שמעתי עליו דברים כל כך טובים, ואני סומך על דני בויל שלא יאכזב.

הסרט הוא סרט נפלא, עם משחק כובש, אווירה ונופים קסומים, מחשבות מרגשות על החיים ופשוט עשה לי טוב על הלב. לא האמנתי שסרט כזה יכול להיות כל כך חיובי ולמלא באנרגיות טובות.
והקטע של היד?
זוועה, אבל אתם יודעים שזה הולך לבוא, אז מקסימום עוצמים עיניים (ואם כבר, אז רצוי גם אזניים) ונותנים לזה לעבור.

בקיצור, תראו אותו, הוא יעשה לכם טוב. :)
ואם צריך, הנה טריילר קצר ויפה:

נוער נבדל בג'מייקה:
המלצת שיר (ואמן) - Santigold - Disparate Youth

פלייליסט של חמשת השירים ברצף אפשר למצוא כאן (או פשוט לראות אותם אחד אחד בתוך הפוסט).

האמנית/זמרת/יוצרת האמריקאית סנטיגולד (במקור Santi White) נמצאת בשטח כבר כמה שנים, בהן הספיקה להוציא שני אלבומים, לשתף פעולה עם המון אמנים ולחמם חבר'ה גדולים כמו M.I.A, Bjork, Coldplay, Beastie Boys ועוד...
המוזיקה שלה משלבת רגאיי ודאב עם ניו-וויב, היפ-הופ ומקצבים אלקטרונים, עם הגשת שירה ייחודית וקליפים מושקעים.

ההתקלות הראשונה שלי בה היתה באלבום Version של המפיק Mark Ronson, שם חידשה את Pretty Green (במקור של The Jam).
באלבום הראשון שלה (Santogold - 2008), היה הלהיט L.E.S Artistes, עם קליפ שהוא אמנם מעט דל תקציב, אבל בהחלט מכבד את שמו עם רעיונות ויזואליים מאד חזקים ומקוריים (בעיקר אחרי הדקה הראשונה):

ב2012 יצא האלבום השני - Master of My Make-Believe, עם שירים / להיטים מצויינים כמו God From The Machine, שזכה כאן לקליפ לא רשמי ממש מוצלח:

ועוד קליפ די פסיכי ללהיט The Keepers:

"We're the Keepers, While we sleep in America, our house is burning down"

והפנינה של האלבום (והסינגל השני שיצא ממנו) היא השיר Disparate Youth (נוער נבדל).
לקראת העבודה על האלבום השני, יצאה סנטיגולד עם החברים המפיקים לטיול בג'מייקה, ושם בשייט מהיר על סירת מנוע היא קיבלה השראה מהשילוב של הנוף הקסום שסביבה וההתרגשות (והפחד) מהשייט המהיר והשפרצות הגלים שמנסים להעיף אותה מהסירה.
את השילוב הזה רצתה להעביר לאלבום החדש שלה: ככה אני רוצה שירגישו המאזינים!

בקליפ הזה היא מעבירה חלק מהמסע הזה (ובעיקר את הצד הקסום). שיר וקליפ מעולים, רצוי לראות באיכות הכי גבוהה שמצליחים, ותודה ליוני האורק שהראה לי אותו בפעם הראשונה! :)

איש הנייר:
המלצת סרטון - Paperman - Disney

דיסני הוציאו את הסרטון הקצר והיפה הזה בסוף 2012, וזכו איתו בפרס בקטגוריית Best Animated Short Film.
בנוסף הסרטון הוצג בקולנוע כפתיח לסרט "ראלף ההורס" (Wreck-it Ralph).

נכון, הסרטון לא הכי מקורי בעולם, ראינו כבר דברים דומים ואפילו אצל דיסני עצמם (101 דלמטים...) אבל עדיין, הם יודעים לעשות את זה יפה ומרגש, בשחור לבן (כמעט לגמרי), דו מימד (תודה לאל!) והאווירה של שנות ה40 בניו-יורק עוברת מעולה.

קישור לסרטון כאן, תהנו!


ילדים טעימים:
המלצת ממתק / יצרן שוקולד - Kinder Bueno / Ferrero

יצרנית השוקולד האיטלקית פררו (Ferrero) מייצרת מוצרים מבוססי שוקולד ואגוזים משנת 1946. החברה המשפחתית (משפ' פררו) גדלה עד כדי 15 מפעלי ייצור בעולם, ומה שהתחיל בייצור ממרח האגוזים "Pasta Gianduja" - לימים "נוטלה" המעולה, המשיך בייצור מגוון חטיפים מצויינים:

ביצת הפתעה הישנה והחדשה:

אצבעות שוקולד:

כדורי פררו רושר (עם אגוז לוז שלם בפנים!) בטעמים השונים:

היפופוטם שמח (Happy Hippo), אומרים שיש כזה בארץ, לא יצא לי לראות / לטעום, והוא נראה מעולה!

וופל במילוי קרם שוקולד ואגוזים, גם הוא נראה מעולה ולא נפגשתי בו מעולם:

דופלו - אני זוכר שהוא היה פעם וכבר לא ראיתי אותו הרבה זמן.
הוא בהחלט הסגן לאלוף שמיד נגיע אליו.

ועכשיו, לקינוח, סופסוף, למלך של כולם, לא ממתק חדש בשום אופן, אבל רק לאחרונה התמכרתי אליו קשות.
"קינדר בואנו" (מעניין שחברה איטלקית בוחרת שם שמשלב גרמנית וספרדית למשמעות של "ילדים טעימים").

 עם וופל עדין בצורת גבעות (לשמור אחת לאמא!), בציפוי שוקולד ובמילוי קרם אגוזים נשפך (לא לשמור בשום אופן במקרר! זה לא טוב לאף שוקולד, ובמקרה הזה זה גם פוגע בחווית הקרם שנשפך לתוך הפה עם הביס, כשהטמפרטורה נכונה - טמפ' סביבה).

כל ביס הוא תענוג צרוף...
רק תסתכלו על הקרם הזה ודמיינו איך הוא נשפך לכם לתוך הפה:

כל אריזה מכילה שתי "אצבעות" עם ארבע גבעות כל אחת (סה"כ 8 ביסים מענגים...), נמכר בדרך כלל באריזת שלישיות (24 ביסים...) במחיר של 12-15 שח.
איכלו אחד כזה כל יום וחייכם יהיו יפים יותר.

והנה סרטון משעשע של פריק ממתקים אמריקאי (שם החטיף די נדיר) מתעד פתיחה מרגשת וטעימה שלו:

פנקו את עצמכם, שיהיה רק טוב ומתוק!
:)

אחרית ימי הקיץ - פרידה משמוליק קראוס - RIP Shmulik Kraus

RIP = Rest In Peace
אזור המוקדש לפרידות מאמנים שונים שעזבו אותנו.

בעמוד RIP הראשון שלי, נשים לרגע בצד את כל ה"רע" ונתמקד במוזיקה הנפלאה של היוצר הענק הזה, במסע דרך השירים, שאת חלקם הרבה לא יודעים בכלל שהוא הלחין.

אני משתדל לשים קליפים "חיים" ולא סתם שיר עם תמונה של אלבום, לעתים על חשבון האיכות...

אפשר לראות את הקליפים תוך כדי הכתבה, או לפתוח אותם בצד בפלייליסט (רשימת השמעה ברצף) שהכנתי כאן.

שמואל "שמוליק" קראוס (1 ביולי 1935 - 17 בפברואר 2013, נפטר בגיל 77)

אז מספרים שאחרי שהשתחרר מחיל הים ועבד בפאב "העוגן" בחיפה, גילה את אהבתו למוזיקה כשחבר "נתן לו רגע להחזיק את הגיטרה".

אמרו עליו עושה עשן ומשחק באש, הנשמה בוערת השכל מתייבש...

סיפרו שהשתגע, בולע מעשן...

פגש אשה צוחקת, עזב אותה בוכה...

אבל יותר מכל:

בשנת 1966 הקים את "החלונות הגבוהים" עם אריק איינשטיין וג'וזי כץ (יהודייה אמריקאית שבאה לבקר ונשארה עם בעל מוכשר ומשוגע), ואיתם יצר אלבום רוק-פופ שהיה מאד חדשני ומעיז לזמנו.
היו שם להיטי ענק כמו "אינך יכולה", "כל השבוע לך" (שמציגים גם נגינת גיטרה לא רעה בכלל של שמוליק), ויחזקאל (שנפסל בתחילה לשידור בגלל "פגיעה ברגשות הקהל הדתי"), כאן בביצוע של הזוג, כשאלי מגן הבסיסט ממלא את מקום אריק, ואלונה טוראל הנפלאה מאחורה על הפסנתר:



והפנינה של האלבום - אחד השירים היפים ביותר שנכתבו בארץ (ולא פעם אחרונה שאכתוב זאת היום), למילותיה של רחל, כאן בהופעה חיה בפריז:

סביב אריק קמה חבורת לול ושמוליק נשאר בסביבה, והלחין את השיר "כשאת בוכה את לא יפה".
יונתן גפן מספר בספרו "חומר טוב" שאת המילים נאלץ לכתוב בלחץ כששמוליק תלוי לו על הגב וחונק אותו מאחורה, איך אחרת היה כותב מילים טפשיות כאלה:
"בוקר, לחי יבשה, שמש - כמו ביצה קשה..."
(וסליחה על האיכות הבינונית):

בהמשך הלחין להרכבים נוספים:
ללהקת "כיף התקווה הטובה" עם ג'וזי, חנן יובל, זוהר לוי שתופף כבר בחלונות הגבוהים ושלמה מזרחי, ההנדריקס הישראלי שנותן לגיטרה שלו לצרוח בכל רגע של הפוגה בשירה היפה של אלי מגן:



עם כזו כמות של כשרונות ההרכב התפוצץ עוד לפני שהושלם האלבום, אבל הספקנו לזכות משם גם לפנינה נוספת, ותקשיבו כמה יפה אלי מגן שר בפתיחה:

ולהרכב נוסף עם ג'וזי - הטוב הרע והנערה עם בני אמדורסקי וישראל גוריון.
שוב סליחה על האיכות, אבל איזה קליפ חמוד:



מכאן המשיך קראוס לעבוד בשילוב קריירת סולו ופיתוח הקריירה של ג'וזי.
את "שישי חם" כתב בכלא (והבטחתי להתמקד במוזיקה, אז לא אכנס לזה) והוציא אותו באלבום הסולו הראשון שלו, שנקרא בהתאם למצב:
"מדינת ישראל נגד קראוז שמואל" (1977).
הזיית הרוק והסמים המעולה הזאת נפסלה לשידור כמובן:



ומהטירוף הזה, לאחד השירים היפים ביותר שנכתבו בארץ (הזהרתי...).
לצערי האיכות בינונית והשיר נחתך באמצע, אבל יש הזדמנות לראות את ג'וזי שרה את זה כמו מלאך (בתסרוקת רגע לפני שנות השמונים...):



למעוניינים, הנה רק השיר באיכות טובה ובגרסה מלאה.

ואיך אפשר בלי דואט לשניהם יחד, קבלו את פתיחת הנבל המופלאה הזאת (עיבוד של אבנר קנר הפסנתרן),
כבר לא עושים מוזיקה כזאת היום:



ועוד אחד שלו לבד מאותה תקופה, כי אי אפשר בלי לוח וגיר הגאוני (חבל שאין לזה קליפ).

בהמשך יצאו האלבומים "גלגל מסתובב" (82') ו"אחרי עשרים שנה" (87') עם הקלאסיקה שהלחין עם אילן וירצברג למילים של רוטבליט (שנמצא לצידו כמעט קבוע).
הזדמנות טובה לתת קרדיט גדול גם לוירצברג הנפלא, שבנוסף לעיבוד גם ניגן ושר איתו (מה שנשמע תמיד כמו זמרת):



מתוך לילה גוב, על במה עמוסת כשרונות, (תראו את מיקה קרני, שעשתה בהמשך ביצוע ל"אצלי הכל בסדר" מכנרת כאן) הם מבצעים את סוס עץ (אריק שר במקור):



ומתוך אלבומו האחרון של קראוס - "יום רודף יום" (2003), הנה קליפ יפה שמראה שגם בזקנתו, עם קול חצי שבור, הוא מצליח (כמו תמיד, עם קצת עזרה מידידיו - משה לוי הקלידן הענק) להרים אחלה שיר:



כן, הוא עדיין ידע איך עושים תקליט.

לקינוח, אני מביא שני קטעים מחוייכים, לראות עוד מהצדדים הטובים של האיש המיוחד הזה.
הנה הזדמנות לראות גם את ציפי שביט ושלמה ארצי הצעירים:



ניפרד עם שמוליק וילדי רחוב סומסום, תראו איך הוא מלטף לקיפי את האף ומשמח שני ילדים ברגע שיזכרו לכל החיים.



זהו,
שמוליק - אפרד ממך באותן מילים של ג'וזי: תודה על כל השירים היפים!

ושוב קישור לפלייליסט, להאזנה לכל השירים ברצף.

אתם מוזמנים להוסיף בתגובות מילות פרידה ואם בא לכם - קישורים לשירים שלו האהובים עליכם (יש עוד המון שלא שמתי...)
רק תשאירו שם, אני לא מכיר את אנונימי.

סיפור קצר #2: זכרונות

הקדמה:
אז אחרי שסיימתי לכתוב את הסיפור הראשון, שלחתי אותו לתחרות הסיפורים הקצרים בנושא מדע בדיוני בטכניון.

הבחור שארגן את התחרות, התקשר אלי ואמר שהוא אהב, אפילו מאד אהב את הסיפור, ושהוא רוצה לספר לי שמותר לכל משתתף להגיש שני סיפורים קצרים לתחרות, אז קדימה - לעבודה.

כך יצא שהתיישבתי לכתוב את הסיפור השני בחיי,

סיפור קצר בשם "זכרונות", שמוקדש לפרנק, אורסולה ורוג'ר:

זכרונות 

"זילוואן"

והכל נגמר.

לא נשאר כלום.

כלום מלבד הד המילה שממשיך בראשי: "זילוואן".

בשניה הראשונה המילה רק נקלטה, כמו כל מילה אחרת, כמו "מים", כמו "שלום", כמו "סובארו". אבל "זילוואן" בשבילי, היא לא סתם עוד מילה, והמילה הזאת החלה מיד להדהד לי בראש בכאב נורא.

"זילוואן", הולך ומתגבר, משגע אותי, נהיה לי חם, אני מתחיל להזיע, עוצם את עיניי ואוחז חזק בראשי, מפחד שעוצמת ההד תבקע אותו לשניים.

אני פוקח את עיני ומוצא את עצמי שוכב על הרצפה הקשה בחדרי, מכוסה זיעה. ראשי עדיין סחרחר, אפילו שהוא מונח על הרצפה והכל מעורפל מסביב.

אני עוצם שוב את עיני ומנסה לעשות קצת סדר בראש.

"זילוואן", המילה עדיין מסתובבת שם, כבר לא מכאיבה, אבל שומרת על נוכחות.

הרצפה הקרה נעימה לי, מרגיעה אותי קצת, אז אני נשאר לשכב. עוד קצת, עוד חמש דקות אמא, הרי אין ממש מה למהר לקום. האמת? מבחינתי אפשר להישאר לשכב ככה לנצח.

לנצח? להישאר ככה ולחשוב כל הזמן על מה שהיה לי, מה שהיה ולא יהיה עוד? היא לקחה לי את הכח! לא יכלה כבר לגמור אותי וזהו? נבלה, השאירה אותי עם הזיכרון של הכוח והידיעה שהוא לא יוכל לחזור. עכשיו תורה לשחק בלהיות אלוהים.

אני פוקח שוב עיניים ומסתכל סביבי, מנסה להתפקס על משהו. לאט לאט, החדר חוזר לקבל צורה. על הכוננית לידי, אני כבר יכול לראות את הספרים מסודרים, אפילו לקרוא את השמות שלהם. לא משימה קשה כל כך, מאחר והם שלי...

ושם, על המדף, בין "תשעה נסיכים לאמבר" לבין "ספר הגולגלות",  מונחת צנצנת זכוכית קטנה, מלאה בצמר גפן. אבל לא רק צמר גפן, בפנים נמצא הכדור שקורווין נתן לי.

הכדור של קורווין, לא יאמן. הטיפש הזה צדק, הנה הגיע היום שבו אני צריך להשתמש בכדור.

צריך להשתמש? בטוח?

כן, זה או הכדור או להתאבד, ככה כמו שאני, עם הזיכרון, אני לא נשאר.

אני שולח יד, לוקח את הצנצנת ומחטט בצמר גפן שבתוכה. הנה הוא, הכדור של קורוין, אדום, שקוף, כדור מכוכב אחר, כדור נגד זיכרון.

אז אני בולע אותו, ככה, עדיין בשכיבה, בלי מים, נראה כמה זמן יקח לו להשפיע.

*  *  *

אני לא נבלה.

כשאני עשיתי את זה לקורווין, לא השארתי אותו בחיים. ידעתי שהוא לא ירצה להמשיך לחיות אחרי שאיבד את הכח.

גם הוא נפל מולי על הרצפה, שניה אחרי שאמרתי את שמו – "קורווין", כי זה בעצם כל העניין, להגיד את השם, השם המיוחד, שם הקסם שאתה בוחר לעצמך, השם שנותן לך את הכח. הכח עובר אז מבעליו הקודמים אליך ותופס צורה בשם שעולה לך בראש באותו רגע. שם הקסם שלך.

אבל קורווין היה טיפש. הרי רק טיפש יכתוב את שם הקסם שלו באיזשהו מקום, בתור הסיסמא של הדואר האלקטרוני שלו לדוגמא. ועוד איזה שם הוא בחר לעצמו, אני, את זילאזני, יכול לדקלם מהסוף להתחלה.

אני כבר לא זוכר איך עליתי על זה שיש לו את הכח. אני חושב שעקבתי אחריו במשך כמה חודשים עד שגיליתי שמקור הכח הוא בשם. הצלחתי להציץ פעם, איפשהו, כשכתב את הסיסמא שלו במחשב וכעבור שעה הכח כבר היה אצלי.

התת מודע שלי היה עסוק, באותו רגע של ניצחון, במשחק "וויזארדרי", משחק הרפתקאות ישן במחשבים שבתחילת דרכם. היה שם קסם רב עוצמה, שתוצאותיו לעולם לא היו ידועות מראש וההמלצה הייתה להשתמש בו רק כשבאמת כבר אין ברירה, מאחר ובאמת לא ניתן לחזות את התוצאות שלו. הקסם נקרא "זילוואן" וככה קיבלתי את שם הקסם שלי.

רגע לפני שגאלתי את קורווין מיסוריו, הוא הושיט את ידו לעברי והניח בידי כדור קטן בצבע אדום שקוף.

"זה בתמורה לכך שלא תשאיר אותי חי." אמר, וכשראה את המבט המבולבל שלי הוסיף "יום אחד, גם ממך יקחו את הכח ואם תרצה להמשיך בכל זאת לחיות, תבלע את הכדור הזה והוא ישכיח ממך את כל העסק של הכח."

"יגרום לי למעין זיכרון סלקטיבי?" שאלתי.

"בדיוק! כל הזיכרונות שסובבים את הכח פשוט ימחקו ותוכל להמשיך לחיות את חייך כמו כל אדם, בלי הידיעה של מה שהיה ואיננו עוד."

*  *  *

החיים עם הכח היו חיים אחרים לגמרי, אי אפשר לתאר את זה בכלל. הדברים שיכולתי לעשות…

כשיש לך את הכח, אתה אלוהים. העניין הוא, שזה יכל להמשך עוד הרבה זמן, רק שהנבלה ההיא באה והרסה הכל, נו, איך קוראים לה?

וואו, ברח לי השם, הכדור כבר מתחיל לעבוד! טוב, זה כבר לא משנה, כבר לא קוראים לה ככה יותר בכל אופן. עכשיו יש לה שם חדש, שם מיוחד, שם שנותן לה את הכח, הכח שהיה פעם שלי.

נבלה! איך עלית עלי? איך? לא הייתי טיפש כמו קורווין, לא כתבתי את שמי בשום מקום. מה, דיברתי מתוך שינה? היפנטת אותי? בשביל זה בעצם התקרבת אלי, הא? רק בשביל לזכות בכח. ואני כבר חשבתי שהיתה שם אהבה. טוב, אמרו לי כבר לא פעם, שכל הבנות זונות, אבל אני לא מקשיב, אני תמיד סומך על אנשים. 

גם יומך יגיע, יקירתי. אף אחד לא שומר על הכח לנצח. יום אחד גם את תמצאי את עצמך מוטלת על הרצפה, עם תחושת האובדן הכי גדולה שאפשר לדמיין.

*  *  *

אז איפה היינו? ואיפה את בכלל עכשיו? יש לך את זה, נו, כח זאת אומרת, כן.

וואו, זה היה קשה להגיד. הראש שלי קצת מרגיש מוזר לי שם למעלה בתוכו, אני לא כל כך מצליח להתרכז במחשבות שלי. כדור רציני הא, קורנפילד? לא, איזה קורנפילד? קורווין ,קורווין.

מדהים, זה ממש פועל!

ולמה בעצם לא השתמשת בכדור בעצמך? יכולת להמשיך לחיות, לא הייתי הורג אותך אם היית מבקש. מוזר, לא חשבתי על זה אף פעם. בכזו קלות אני סומך עליך, קורווין?

*  *  *

אני קם לאט, עדיין מסוחרר, אבל מצליח להעמד. נחזיק ככה כמה דקות ואז נצא החוצה לראות את העולם מחדש, בעיניים של בן אדם רגיל, שאין לו את הכח.

הכח! מה בכלל היה בכח הזה? מה הוא עשה?

כל הקטע בכח, זה שאתה יכול, אה, הכח זה הכול. הי, מה קורה לי? מבולבל לי כל המוח!

מוח? לא, כח!

עם הכח כל דבר אפשרי. לדוגמא, אם אתה רוצה משהו, אז, אה, לא, בוא נגיד שאתה הולך רגע ברחוב, רגע, הנה, הנה, עובר מולך מישהו רגיל, איש גדול כזה, איך זה נקרא? סבא! סבא עם מקל כזה, שעוזר לו ללכת. אז, הנה אני מחוץ לבית ואין פה אף סבא! מה אני עושה עכשיו? הנה איש!

"שלום איש נחמד!" למה לא עונה? מה, לא מבין? "היי אל תלך רחוק!" , אני צריך פיפי, איפה פיפי?

"אמא! לקחו לי, לקחו לי, איפה זה?  קורווין!!!"

*  *  *

למה? זה על הרצפה, אנשים מסתכלים, עומדים ושוכב, אבל אין מיטה.

היה לי, נבלה, לא רוצה, לא, די, הצילו! קורווין!!!

*  *  *

קורווין?

אמא, אמא, אדה, גוגיגו.

זילוואן.

זילוואן? גדה בל בל.

קורוווווווווין!!!!

__________________

נכתב במקור ב 28.1.2001

קשר הבננה 71

קשר הבננה חוזר!
איזה יופי - שנה חדשה, מקום חדש.

אז היה לנו פעם חידון קשר הבננה בדף הפייסבוק שלי, שבשלב מסוים הכריח אותי לעבור לטיימליין ובלבל את כולם.
אחרי עשרות פניות אליהם לעזרה, התייאשתי ונטשתי.

עכשיו פתחתי בלוג (כמעט ורק) בשביל זה,
מקווה שזה יעבוד יפה ושיגיעו גם חבר'ה חדשים.

לא יודעים מה זה קשר הבננה?
תוכלו לקבל פרטים בלשונית "מה הולך פה?".

בעבר החידון היה שבועי והספקנו להמציא ולפתור כבר 70 חידות.
כאן בבלוג החידון יהיה חודשי, ונצא לדרך עם קשר הבננה מס' 71:

קשר הבננה 71

שלושה שירים עם קשר ביניהם,
יודעים מה הקשר?
שימו בתגובות קליפ שקשור גם הוא!

קליפ 1/3:

מהיציאות הטובות של האייטיז, קליפ שקשה למצוא ברשת,
אני מקווה שהוא לא ייפול בקרוב.




קליפ 2/3:

קליפ סטודנטיאלי שהולך יופי עם השיר המצויין הזה.




קליפ 3/3:

ונקנח עם לני, שנורא כיף לשיר איתו.




זהו,
תפיצו, שר, לייק וכו', תזמינו חברים.

תנו בפתרונות - בהצלחה!
(אם לא רואים תגובות או איך להגיב - לחצו על המילה "תגובות" ממש כאן מתחת)