מוכרים מהארץ שעזבו אותנו (2): בדשא אצל אריק ופוסק הדור RIP 2013 - אריק איינשטיין ועובדיה יוסף

אחרי הפרידות מדידי מנוסי ושמוליק קראוס, ממשיכים לחלק ב' של פרידות ממוכרים מהארץ.

קישור לפרידות ממוכרים מהעולם, כאן.

אריק איינשטיין (בן 74 במותו)

אריק איינשטיין.
נו, מה אני בכלל הולך לכתוב על אריק איינשטיין?
לא פלא שלקח לי שנתיים לסיים לכתוב.
פוסט עם מעט מילים, הרבה תמונות וקליפים.
רגע, נתחיל עם הצצה בעיניים האלה, עם ה"מיליון דולר צ'ארם":

כן,
אני מאד אוהב את שלום חנוך, מתי כספי, דני סנדרסון וכל חבריו מכוורת והלאה, יהודית רביץ ואפילו כמה חבר'ה צעירים יותר...
אבל אריק תמיד היה "הכי הכי", ניצב מעל כולם (אצלי ואצל עוד הרבה אחרים, אבל אף פעם לא אצלו), כזמר, שחקן, בנאדם, ואישיות מוערצת.

אני מתחיל לקשקש, אז הנה קליפ המחווה הראשון, שעשה אחי הקטן נדב, אני עזרתי על הבס ובצילומים. נדב ערך כאן המון תמונות יפות וסרטונים של אריק, וזו בעצם המחווה המלאה שלנו לאיש היקר הזה.

שיר מס' 8, שהיה שיר שבירת הכוס בחתונה שלי, הופיע במקור באלבום "בדשא אצל אביגדור" מ 1971, שהוא האלבום שאני הכי אוהב של אריק.
הנה תמונה יפה מתוכו, שמתעדת את החיבור החזק שהיה לו עם מיקי גבריאלוב, שהלחין את השירים.

שנתיים קודם ל"בדשא", אריק הביא לנו את "פוזי" - שהוא אלבום הרוק הראשון המעולה שיצא בארץ, עם עזרה של שמוליק קראוס ושלום חנוך שהיו שם מתחילת הדרך, מעורבבים בחבורת לול, ובליווי להקת הצ'רצ'ילים שנותנים בגיטרות עם פאז תענוג של סיקסטיז:

לפני פוזי עוד היו שלישיית גשר הירקון (עם יהורם גאון ובני אמדורסקי), החלונות הגבוהים (עם שמוליק קראוס וג'וזי כץ), אלבומי סולו שמערבבים שירי ארץ ישראל, שירי ילדים ותרגומים לביטלס שאהב כל כך:

עם שלום חנוך וחבורת לול המשיך בתחילת ה70 לצמד התקליטים "פלסטלינה" ו"שבלול", במקביל ליצירה קולנועית פורה.

25 שנים לאחר מכן, רוקפור המעולים הוציאו את "בחזרה לשבלול" - אלבום מחווה לתקופה הזאת, ועשו הרבה כבוד:

אחרי שלום חנוך, אריק המשיך לעבוד עם עוד מוזיקאים מעולים, שכל אחד הביא את הצבע המיוחד שלו לשירים שחלקם הפכו נצחיים:

יוני רכטר - שבת בבוקר, אדון שוקו, שיר אהבה סטנדרטי...

מיקי גבריאלוב - סע לאט, אני ואתה, סן פרנסיסקו על המים...

יצחק קלפטר - שביר, יושב על הגדר, מבלי להפריע...

שם טוב לוי - פסק זמן, תוצרת הארץ, זה בראש שלך...

ועוד מוזיקאים מוכשרים רבים - רוב הקסלי, סשה ארגוב, אבנר קנר, פיטר רוט וגיא בוקאתי.

לסיום - עוד אחד שלו, בתיעוד איכותי ונדיר מפרויקט הדיגיטציה של החינוכית, פלייבק עם בסיסט שעושה "כאילו" ממש גרוע, אבל מורדי פרבר עושה ממש יפה את התפקיד שלו בגיטרה:

וקליפ מחווה לסיום, רוח סתיו, עד שהצלחנו לאסוף את כל המשפחות לצילום - נפלנו דווקא על יום שמש מסנוור, וגם חצי מחומר הגלם של הצילומים אבד, אבל בכל זאת הצלחנו להעמיד קליפ מהשאריות, ממש כמו בסרטים:

ב26 בנובמבר, 2013, יום שלישי בערב, מודיעים שאריק איינשטיין מאושפז באיכילוב במצב קשה. אני הולך לסלון, מחבר את הטלויזיה לאנטנה (פעולה שניתן לראות פעמים בודדות בשנה) ומתיישב בציפיה לא ברורה.
הודעות רצות בטלפון הלוך ושוב, כל אלה שאריק יושב אצלם חזק בלב מוודאים שאף אחד לא מנותק במקרה.
תוך זמן קצר (הזמן מאבד תחושה במצבים האלה), יוצא הרופא הראשי אל המיקרופונים ואומר את המילים שלא האמנו שאפשר להגיד - אריק איינשטיין כבר לא איתנו.
דמעות בגרון.
ברקע מראים תמונות ארכיון שלו, ישנות וחדשות.
בוידאו האחרון שלו הוא נראה לי פתאום כל כך מבוגר, סבא איינשטיין, אבל עדיין עם החיוך והקסם בעיניים. ואני על הספה, באופן די נדיר, משחרר את חנק הדמעות בגרון ונותן להן לצאת החוצה חופשי.
גורר את עצמי לחדר השינה ומייבב לאהובתי את הבשורה המרה.
אחי הקטן, נדב, שגר דלת לידי מגיע, אנחנו מתחבקים, לוקחים גיטרות, ספרי תוים של אריק, יעקב רוטבליט, שלום חנוך, ויורדים לספסל ברחוב לשחרר לרחוב כמה מהשירים היפים שלו.
הרחוב כמעט ריק, אבל מי שעובר מסתכל ואולי גם עוצר לשניה. בחור אחד שהולך עם חבר תופס אותנו ב"מה איתי":
"מחזיקים לו אצבעות הא?"
"מאוחר מדי..." אנחנו מחייכים אליו בין מילות השיר.
"מה? באמת? איזה באסה..." והם ממשיכים הלאה.

עובדיה יוסף (בן 93 במותו)

כן,
חודש וחצי לפני אריק, גם עובדיה יוסף מת.

המרן, פוסק הדור, בכיר הרבנים הספרדים בדורו, מנהיגה הרוחני של מועצת חכמי התורה של מפלגת ש"ס...
נכון שנראה שהוא תמיד היה איש זקן שלבוש באותם בגדים אופייניים, אבל פעם גם הוא היה צעיר, ונראה כך:

ועוד יותר פעם, הרב עובדיה היה אפילו ילד!

כשנולד בבגדאד למשפחת עובדיה, הוריו (שהיו בני דודים), נתנו לו שני שמות פרטיים - עובדיה ויוסף, וכך עלה לארץ בגיל 4 תחת השם "עובדיה יוסף עובדיה".
ב1950 חזר לארץ אחרי שליחות במצרים, והעובדת הסוציאלית הנחמדה אמרה לו בכניסה שהשם "עובדיה עובדיה" אינו מקובל, וביקשה לשנות את שם משפחתו, איך לא - ל"מזרחי"...
הרב הודיע לה ששמו השני יהפוך לשם משפחתו - והשאר היסטוריה.

בתאריך העברי (כיאה לרבנים) ג' בחשוון ה'שתע"ד, נפטר עובדיה יוסף בגיל 93 המכובד.


זהו,
נתראה בקרוב (הכל יחסי...)
בינתיים אתם מוזמנים להפיץ לחבר'ה - שזה לא ישאר בינינו!

דידי מנוסי ושמוליק קראוס

טופ 10: האלבומים של שנות ה60, מקום 5: המי ; The Who - Tommy - 1969

כן - סופסוף חוזר לרשימה הזאת,
אל חמשת הגדולים של הסיקסטיז,
או בציטוט חוזר מנאמנות גבוהה:

"My desert island, all-time, Top 5 Sixties Albums..."

עד כאן היו לנו:
מחתרת הקטיפה במקום 10
המתים המהלכים במקום 9
נערי החוף במקום 8
קווין איירס במקום 7
והדלתות במקום 6

עכשיו (סופסוף) ממשיכים:

מקום 5:

The Who - Tommy - 1969

סיימנו את החלק הראשון באמריקה עם הדורז, ומשחק הפינג פונג ממשיך ומחזיר אותנו לאנגליה שתשלוט כמעט בלעדית בחמשת הגדולים.

להקת המי מביאה לנו את האלבום הכפול של המצעד - יצירת קונספט שלמה על הילד "טומי", שנחשבת לאופרת הרוק הראשונה, ונכתבה ברובה על ידי הגיטריסט Pete Townshend.

עם חבריו להרכב - הסולן עם תלתלי הזהב Roger Daltrey, הבסיסט המעולה בעל הלוק האדיש John Entwistle והמתופף המופרע עם הבייבי פייס Keith Moon, פיט הספיק להוציא 3 אלבומים קודמים כבר מאמצע העשור ואפילו להכניס לא מעט להיטים גדולים למצעדים (My Generation, I Can See For Miles, Substitute ועוד...).

האלבום טומי יצא גם כסרט עם ביצועים מחודשים לשירים, בכיכוב אמנים אורחים רבים וטובים (אלטון ג'ון, קלפטון, טינה טרנר ועוד...) אבל התוצאה לדעתי בינונית ומטה. הביצועים המקוריים של המי עולים בהרבה על גרסאות הסרט.

האלבום נפתח בקטע אוברטורה שמציג רעיונות מוזיקליים שיופיעו בהמשך האלבום ונותן לנו את הרקע להולדת הילד:

קפטן ווקר יוצא למלחמה ומשאיר את הגברת ללדת את בנם הבכור טומי. (כאן בהופעה חיה, שמציגה את פיט כסולן הראשי בנוסף לגיטריסט ענק, וגם את קית' מון עושה "כאילו" על התופים לפני תחילת השירה):

השמועות אומרות שהקפטן נהרג ולא יחזור ובינתיים הגברת מוצאת אהוב חדש, אבל אחרי כמה שנים הקפטן חוזר ובעימות עם הזוג הורג את ממלא מקומו (בסרט זה הפוך!)

מילא האהוב המת, אבל מה לגבי הילד? הוא ראה הכל!

לא, הוא לא ראה, הוא לא שמע, הוא לא יספר לאף אחד.

בעקבות המקרה טומי מסתגר בתוך עצמו ואכן הופך עיוור, חרש ואילם. הוא אדיש לסביבה, אבל בתוך מוחו העולם החיצון מתורגם לחזיונות ומוזיקה מופלאה:

ההורים הנוצרים מודאגים מחוסר יכולתו להתחבר אל הדת: איך מתפללים, מי זה ישו ומהי אווירת חג המולד. טומי רק מבקש שיראו אותו, שישמעו אותו, שיחושו אותו, אבל לשווא (והנה עוד מישהו שלא אהב את גרסת הסרט והלביש עליה את הפסקול המקורי):

מכאן אנחנו מלווים את טומי דרך התעללויות שהוא עובר מקרובי משפחה שנשארים לשמור עליו:

Cousin Kevin - הבריון המרושע שמנסה לבדוק איזה כאב יגרום לטומי להגיב,

Fiddle About - הדוד הנפלא ארני "משתעשע" עם טומי... (בסרט משחק את הדוד קית' מון שנכנס לתפקיד בקלות).

ובמקביל ניסיונות מגוונים "להעיר" את טומי מאבדן החושים שלו:

רוג'ר דאלטרי קורע את הגרון בתפקיד הרוכל שמציע את הבחורה שלו כמרפאה על ידי סמים ואהבה שמחזירים לעיוורים את הראיה וכו':

She's got the power to heal you - never fear,

Just a word from her lips and the deaf begin to hear!

הטיפול של ה Acid Queen משפיע חזק על טומי, ובעקבותיו הוא מתחיל לשחק פינבול עם כל מגבלותיו והופך אלוף - אשף פינבול שמספק ללהקה את הלהיט הגדול של האלבום:

ההורים שומעים על רופא שיכול לרפא את טומי. לאחר מספר בדיקות הוא קובע שמצבו של טומי לא נובע ממצב פיזי אלא נפשי. לרופא אין מה לעשות, טומי חייב לצאת מזה בעצמו ונשלח להתבונן במראה. (זוכרים את ניקו והמראה שלה?)

טומי משגע את אמו בהתבוננויות במראה בבית במשך שעות עד שבהתקף זעם היא מרסקת את המראה מול פניו. בפעולה זו היא מעירה סופסוף תחושה בבנה.

סביבתו של טומי מכירה בו כמשיח חדש וכגורו הוא מופיע ככוכב רוק, נסחף אחרי הדוד המרושע ומקים קייטנת טומי למעריצים שמבטיחה חיים משוגעים, אבל למעשה משוגעים בסגנון הדוד (והמתופף קית' מון לוקח על עצמו את השירה הפסיכית כאן):

טומי דורש מהמעריצים הזדהות מלאה: הכניסו את אטמי האזניים, כסו את העיניים, אתם יודעים איפה לתקוע את הפקק.

המעריצים הממורמרים עוזבים את קייטנת האיימים ונוטשים את אלילם, שחוזר להתכנס בעצמו.

וממתק לפני סיום - צמד מנהיגי הלהקה (ובעצם מה שנשאר ממנה) הפתיעו בטקס הסיום של אולימפיאדת 2012 בלונדון כשעלו לכמה שירים ולנעול את הארוע עם הקטע האחרון מהאלבום המופלא הזה.

ומה עם המחווה שלי לאלבום? השיר האהוב עלי באלבום הוא כריסמס, עם הילדים שמתלהבים מהמתנות והקולות השניים המעולים! תודה לאחי החתול שהקליט, צילם וערך, ותודה לנטע שהצטרפה אלי ואל הגמד בצילומי הטמבורין:

נהנתם לקרוא? תגובות יתקבלו בשמחה!

אשמח אם תרשמו לבלוג (למעלה בצד ימין)
ולערוץ יוטיוב שלי. נתראה במקום 4,  ואל תשכחו להפיץ לחברים, אחרת זה סתם מתחבא איפשהו ברשת... :)

מוכרים מהארץ שעזבו אותנו (1): פיזמונאי בדחן וחלון גבוה RIP 2013 - דידי מנוסי, שמוליק קראוס

אחרי שבעה חלקים של פרידות ממוכרים מהעולם שעזבו אותנו ב2013,

אני קופץ לחלק א' של פרידות ממוכרים מהארץ.

אחרי זה נשארים לי עוד שני סבבים על מוכרים מהעולם ושני סבבים מקומיים,

אז אפשר להמשיך ל2014 ובינתיים הרשימה של 2015 כבר מתחילה להתמלא...

קישור לפרידות ממוכרים מהעולם, כאן.

יאללה:

דידי מנוסי (בן 85 במותו)

פזמונאי, בדחן, עיתונאי, סאטיריקן ישראלי.

מילדותי אני זוכר את דידי מנוסי כאיש מצחיק שהופיע פה ושם בטלויזיה, עם כובע, זקן וחיוך מצחיק. תמיד ברקע, דמות משנה, אף פעם לא במרכז.
המון שנים לא שמעתי ממנו, ועכשיו כשחיפשתי ברשת דברים עליו מצאתי דלילות מבאסת.

משנת 1950 ועד 2004 כתב עשרות ספרים - שירים, בדיחות, חמשירים, כשעל בסיס שבועי פרסם בידיעות אחרונות את הטור "בדיחמין" - אקטואליה בחרוזים משעשעים.
חלק מהפזמונים שכתב הולחנו והפכו מפורסמים, ביניהם "קול אורלוגין", "לי ולך"- מתוך סלאח שבתי, שהוא בעיניי אחד הסרטים הטובים ביותר שנעשו בארץ.

"הטובות לטייסים"

כשרואים טייס בשטח

כל אחת מבלי משים

מבליטה את מה שיש לה

ואם אין אז מכסים

עוד בענייני צבא, כתב גם את אחד משירי הזכרון החזקים "מי שחלם", לאריק לביא כתב את "שיר הוא לא רק מילים" וללהקת "החלונות הגבוהים" שתכף נדבר עליהם עוד קצת, את "פגישה במילואים" המשעשע:

באנו למילואים

חשבנו עושים חיים

נתנו לנו עוזי, אוכל ווזווזי

באנו למילואים

ניסיתי למצוא ברשת וידאו שלו מתכנית השידוכים הישנה "זה מה יש" - עם דודו טופז, אבל הוא הופיע שם רק בפתיחה. בפרק עצמו מופיע במקומו בהרכב הכוכבים המשעשעים מנחם זילברמן, שהוא אחד האנשים המצחיקים שהיו פה, וגם עליו צריך כבר לכתוב.
האמת שמתוך התכנית הזאת עזבו את העולם כבר דודו טופז, דודו דותן, דידי מנוסי ומנחם זילברמן. רק מושיק טימור עוד חי...
מטורף.

אז הקטע היחיד שמצאתי איתו, הוא ראיון בתכנית האדירה מוצ"ש, כשהמראיין הוא עוד מנוח נפלא ואהוב - ספי ריבלין:

את השיר החביב עלי ביותר שלו, לא ידעתי בכלל שהוא כתב, עד שנפטר.
"לא לא לא" נכתב כתשובה הישראלית לשיר הצרפתי המעולה
Je T'aime
של סרז' גינסבורג וג'יין בירקין.

דידי מנוסי כתב מילים חלופיות משעשעות ורן אלירן יחד עם רבקה מיכאלי הגישו את הממתק הזה, שבחרנו לבצע בביצוע משפחתי:

דידי מנוסי עזב אותנו ב20 בדצמבר 2013, בגיל 85, אחרי מאבק ארוך במחלת הפרקינסון הארורה.

תודה לך, דידי, על ההומור, השירים, המצאות המילים (חמשיר, מדרחוב, רכבל ומחזמר), ובעיקר על "לא לא לא" שעובר הלאה - ממך אל רן אלירן, ממנו אלי, וממני - אל הבנות שיעבירו הלאה בזמנן.
נוח על משכבך בשלום, RIP.

שמוליק קראוס (בן 77 במותו)

אז דיברנו קצת על החלונות הגבוהים, על "פגישה במילואים" שכתב דידי מנוסי והלחין שמוליק קראוס.

מותו של קראוס ב17 בפברואר 2013, היה מה שגרם לי להתחיל לכתוב פרידות מאמנים ומוכרים אחרים, ובתמורה לבכורה - הוא זכה לפוסט אישי וארוך, שאף אחד לא קיבל מאז (כתוצאה מעודף מתים ומחסור בזמן..):

את הפוסט המלא, עם המון מוזיקה טובה ובלי להכנס לצד האפל, אתם מוזמנים לקרוא כאן.

חלק שני של פרידות ממוכרים מהארץ - כאן.

זהו,
נתראה בקרוב,
בינתיים אתם מוזמנים להפיץ לחבר'ה - שזה לא ישאר בינינו...

מוכרים מהעולם שעזבו אותנו (7): זמרת שנוגעת ומוזיקאי מקטיפה ; RIP 2013 - Chrissy Amphlett & Lou Reed

פרידות ותודות, חלק שביעי!

עד עכשיו עזבו אותנו ב2013:
עכביש, מורה, אחות וגנגסטר,
לבקן, גיטריסט ועכבר,
מזוקן, יפני, זמרת וקלידן,
שחקנית קשוחה, לוחם חופש ומוזיקאי מכוסה,

אבא של ג'ק ראיין ומוזיקאי בננה
ג'יימס סופראנו ובסיסט של גנרטור

והצמד הפעם: זמרת שנוגעת ומוזיקאי מקטיפה:

Chrissy Amphlett (Aged 53)

סולנית להקת ה Divinyls האוסטרלית.

לא מהדינוזאורים, אבל בכל זאת...
בשנת 1990 הביאה לנו עם להקת ה Divinyls להיט ענק, בשם I Touch Myself:

לפני זה, בשנות ה80, הם היו להקת New Wave והוציאו גם להיט בשם Science Fiction.
בצעירותה גדלה באוסטרליה, כזמרת ורקדנית, ובגיל העשרה עזבה את הבית לטייל באנגליה, צרפת וספרד (שם נאסרה למשך 3 חודשים בגלל ששרה ברחובות...)
ב21 באפריל, 2013, נפטרה בגיל 53 בביתה בניו יורק, אחרי מאבק ארוך בסרטן השד שבא באופן קטלני בשילוב עם טרשת נפוצה...

קריסי, תמיד טוב לפגוש בחורות רוקריות... תודה על המוזיקה, התעוזה וכן, גם על הלהיט הגדול ההוא.
נוחי על משכבך בשלום, RIP.

Lou Reed (Aged 71)

המוזיקאי האמריקאי, זמר, יוצר, גיטריסט ומנהיג להקת ה Velvet Underground.

לו ריד עשה כל כך הרבה בחייו שצריך להספיד אותו עם עמוד שלם משלו.
אבל בקיצור יחסי:
בסוף שנות ה60, הקים יחד עם ג'ון קייל את להקת מחתרת הקטיפה ועם עזרה מהאמן / צייר אנדי וורהול הוציאו את אלבום הבכורה פורץ הגבולות שלהם עם הזמרת ניקו והעטיפה הבלתי נשכחת עם הבננה:

אלבום הבכורה הזה לא הצליח מסחרית בזמנו (מכר רק כ30,000 עותקים), אבל כמו שבריאן אינו (מ"רוקסי מיוזיק") אמר: "כל מי שקנה אחד מ30,000 העותקים האלה - הקים להקה..."
האלבום הזה זכה במקום ה10 ברשימת נבחרי הסיקסטיז שלי, אפשר לקרוא עליו כאן, ואפילו לראות מחווה קטנה שעשיתי אז לכבוד האלבום:

עם מחתרת הקטיפה הוציא ריד ארבעה אלבומים, ולאחר מכן המשיך לקריירת סולו בה הוציא עד יום מותו לא פחות מ22 אלבומים. חלקם מלודיים יותר, רובם ניסיוניים ולא מסחריים, האחרון "לולו" - הוא שיתוף פעולה עם להקת מטאליקה. (!?!)

לטעם רבים (וגם לטעמי...), האלבום המוצלח ביותר שלו, הוא אלבומו השני והמלודי Transformer, שיצא ב1972. עזרו בהפקה דיוויד בואי ומיק רונסון, ואפשר למצוא שם להיטים נצחיים ופנינים כמו לוויין האהבה:

Perfect Day המקסים שזכה להופיע בסצנה מופתית בסרט טריינספוטינג:

וכמובן, Walk on the Wild Side, בו לוקח ריד נושאים קשים (סמים, זנות וכו') ועוטף אותם באווירה קסומה וכיפית.
במחווה שלי ללו ריד ולשיר הזה, אני מארח גם את ירון סמיט ששלח מצרפת הרחוקה וידאו שלו מנגן סולו סקסופון, וגם את בנות המשפחה שלי (תיציפ, נטע ואופיר) ושל משפחת בירנהק (גוני ואיילת), שלקחו על עצמן את תפקיד הנערות הצבעוניות שעושות טו-טו-דו:

ב27 באוקטובר, 2013, לו ריד נפטר בגיל 71, בביתו שבניו יורק לאחר סיבוכים בעקבות השתלת כבד.

לו היקר, עשית כל כך הרבה וכתבתי כל כך מעט... קשה לי עם ענקים כמוך.
תודה על כל מה שהשארת לנו, אם לא היית מקים את מחתרת הקטיפה כנראה שלא הייתי בוחר בשם DJ Banana.
נוח על משכבך בשלום, RIP.

עד כאן חלק 7,

Stay Tuned

בינתיים - אתם מוזמנים לתת יד בשיווק ולהפיץ, לשתף עם החבר'ה.

:)

קישורים לחלקים הקודמים:

Trevor Bolder, Marcia Wallace, Patty Andrews, Dennis Farina

Mel Smith, Alvin Lee, Douglas Engelbart
Richie Havens, Hiroshi Yamauchi, Patti Page, Ray Manzarek

Eileen Brennan, Nelson Mandela, JJ Cale

Tom Clancy, Kevin Ayers
James Gandolfini & Nic Potter