מוכרים מהארץ שעזבו אותנו (2): בדשא אצל אריק ופוסק הדור RIP 2013 - אריק איינשטיין ועובדיה יוסף

אחרי הפרידות מדידי מנוסי ושמוליק קראוס, ממשיכים לחלק ב' של פרידות ממוכרים מהארץ.

קישור לפרידות ממוכרים מהעולם, כאן.

אריק איינשטיין (בן 74 במותו)

אריק איינשטיין.
נו, מה אני בכלל הולך לכתוב על אריק איינשטיין?
לא פלא שלקח לי שנתיים לסיים לכתוב.
פוסט עם מעט מילים, הרבה תמונות וקליפים.
רגע, נתחיל עם הצצה בעיניים האלה, עם ה"מיליון דולר צ'ארם":

כן,
אני מאד אוהב את שלום חנוך, מתי כספי, דני סנדרסון וכל חבריו מכוורת והלאה, יהודית רביץ ואפילו כמה חבר'ה צעירים יותר...
אבל אריק תמיד היה "הכי הכי", ניצב מעל כולם (אצלי ואצל עוד הרבה אחרים, אבל אף פעם לא אצלו), כזמר, שחקן, בנאדם, ואישיות מוערצת.

אני מתחיל לקשקש, אז הנה קליפ המחווה הראשון, שעשה אחי הקטן נדב, אני עזרתי על הבס ובצילומים. נדב ערך כאן המון תמונות יפות וסרטונים של אריק, וזו בעצם המחווה המלאה שלנו לאיש היקר הזה.

שיר מס' 8, שהיה שיר שבירת הכוס בחתונה שלי, הופיע במקור באלבום "בדשא אצל אביגדור" מ 1971, שהוא האלבום שאני הכי אוהב של אריק.
הנה תמונה יפה מתוכו, שמתעדת את החיבור החזק שהיה לו עם מיקי גבריאלוב, שהלחין את השירים.

שנתיים קודם ל"בדשא", אריק הביא לנו את "פוזי" - שהוא אלבום הרוק הראשון המעולה שיצא בארץ, עם עזרה של שמוליק קראוס ושלום חנוך שהיו שם מתחילת הדרך, מעורבבים בחבורת לול, ובליווי להקת הצ'רצ'ילים שנותנים בגיטרות עם פאז תענוג של סיקסטיז:

לפני פוזי עוד היו שלישיית גשר הירקון (עם יהורם גאון ובני אמדורסקי), החלונות הגבוהים (עם שמוליק קראוס וג'וזי כץ), אלבומי סולו שמערבבים שירי ארץ ישראל, שירי ילדים ותרגומים לביטלס שאהב כל כך:

עם שלום חנוך וחבורת לול המשיך בתחילת ה70 לצמד התקליטים "פלסטלינה" ו"שבלול", במקביל ליצירה קולנועית פורה.

25 שנים לאחר מכן, רוקפור המעולים הוציאו את "בחזרה לשבלול" - אלבום מחווה לתקופה הזאת, ועשו הרבה כבוד:

אחרי שלום חנוך, אריק המשיך לעבוד עם עוד מוזיקאים מעולים, שכל אחד הביא את הצבע המיוחד שלו לשירים שחלקם הפכו נצחיים:

יוני רכטר - שבת בבוקר, אדון שוקו, שיר אהבה סטנדרטי...

מיקי גבריאלוב - סע לאט, אני ואתה, סן פרנסיסקו על המים...

יצחק קלפטר - שביר, יושב על הגדר, מבלי להפריע...

שם טוב לוי - פסק זמן, תוצרת הארץ, זה בראש שלך...

ועוד מוזיקאים מוכשרים רבים - רוב הקסלי, סשה ארגוב, אבנר קנר, פיטר רוט וגיא בוקאתי.

לסיום - עוד אחד שלו, בתיעוד איכותי ונדיר מפרויקט הדיגיטציה של החינוכית, פלייבק עם בסיסט שעושה "כאילו" ממש גרוע, אבל מורדי פרבר עושה ממש יפה את התפקיד שלו בגיטרה:

וקליפ מחווה לסיום, רוח סתיו, עד שהצלחנו לאסוף את כל המשפחות לצילום - נפלנו דווקא על יום שמש מסנוור, וגם חצי מחומר הגלם של הצילומים אבד, אבל בכל זאת הצלחנו להעמיד קליפ מהשאריות, ממש כמו בסרטים:

ב26 בנובמבר, 2013, יום שלישי בערב, מודיעים שאריק איינשטיין מאושפז באיכילוב במצב קשה. אני הולך לסלון, מחבר את הטלויזיה לאנטנה (פעולה שניתן לראות פעמים בודדות בשנה) ומתיישב בציפיה לא ברורה.
הודעות רצות בטלפון הלוך ושוב, כל אלה שאריק יושב אצלם חזק בלב מוודאים שאף אחד לא מנותק במקרה.
תוך זמן קצר (הזמן מאבד תחושה במצבים האלה), יוצא הרופא הראשי אל המיקרופונים ואומר את המילים שלא האמנו שאפשר להגיד - אריק איינשטיין כבר לא איתנו.
דמעות בגרון.
ברקע מראים תמונות ארכיון שלו, ישנות וחדשות.
בוידאו האחרון שלו הוא נראה לי פתאום כל כך מבוגר, סבא איינשטיין, אבל עדיין עם החיוך והקסם בעיניים. ואני על הספה, באופן די נדיר, משחרר את חנק הדמעות בגרון ונותן להן לצאת החוצה חופשי.
גורר את עצמי לחדר השינה ומייבב לאהובתי את הבשורה המרה.
אחי הקטן, נדב, שגר דלת לידי מגיע, אנחנו מתחבקים, לוקחים גיטרות, ספרי תוים של אריק, יעקב רוטבליט, שלום חנוך, ויורדים לספסל ברחוב לשחרר לרחוב כמה מהשירים היפים שלו.
הרחוב כמעט ריק, אבל מי שעובר מסתכל ואולי גם עוצר לשניה. בחור אחד שהולך עם חבר תופס אותנו ב"מה איתי":
"מחזיקים לו אצבעות הא?"
"מאוחר מדי..." אנחנו מחייכים אליו בין מילות השיר.
"מה? באמת? איזה באסה..." והם ממשיכים הלאה.

עובדיה יוסף (בן 93 במותו)

כן,
חודש וחצי לפני אריק, גם עובדיה יוסף מת.

המרן, פוסק הדור, בכיר הרבנים הספרדים בדורו, מנהיגה הרוחני של מועצת חכמי התורה של מפלגת ש"ס...
נכון שנראה שהוא תמיד היה איש זקן שלבוש באותם בגדים אופייניים, אבל פעם גם הוא היה צעיר, ונראה כך:

ועוד יותר פעם, הרב עובדיה היה אפילו ילד!

כשנולד בבגדאד למשפחת עובדיה, הוריו (שהיו בני דודים), נתנו לו שני שמות פרטיים - עובדיה ויוסף, וכך עלה לארץ בגיל 4 תחת השם "עובדיה יוסף עובדיה".
ב1950 חזר לארץ אחרי שליחות במצרים, והעובדת הסוציאלית הנחמדה אמרה לו בכניסה שהשם "עובדיה עובדיה" אינו מקובל, וביקשה לשנות את שם משפחתו, איך לא - ל"מזרחי"...
הרב הודיע לה ששמו השני יהפוך לשם משפחתו - והשאר היסטוריה.

בתאריך העברי (כיאה לרבנים) ג' בחשוון ה'שתע"ד, נפטר עובדיה יוסף בגיל 93 המכובד.


זהו,
נתראה בקרוב (הכל יחסי...)
בינתיים אתם מוזמנים להפיץ לחבר'ה - שזה לא ישאר בינינו!

דידי מנוסי ושמוליק קראוס

מוכרים מהעולם שעזבו אותנו (6): ג'יימס סופראנו ובסיסט של גנרטור ; RIP 2013 - James Gandolfini & Nic Potter

פרידות ותודות, חלק שישי!

היו לנו עד עכשיו:
עכביש, מורה, אחות וגנגסטר,
לבקן, גיטריסט ועכבר,
מזוקן, יפני, זמרת וקלידן,
שחקנית קשוחה, לוחם חופש ומוזיקאי מכוסה,

אבא של ג'ק ראיין ומוזיקאי בננה

והצמד הפעם: שחקן מופת ובסיסט מחשמל:

James Gandolfini (Aged 51)

שחקן ומפיק אמריקאי, זכור בעיקר מהסופרנוס, ועשה עוד הרבה דברים טובים אחרים.

ג'יימס גנדולפיני נולד בניו ג'רסי, בן למהגרים איטלקיים, בצעירותו שיחק כדורסל (וגם בהצגות בית הספר), וזכה לכינוי "פלרטטן הכתה" בספר מחזור.

עבד כשומר בארים / ברמן עד שהתגלגל במקרה לבית ספר למשחק, שם בילה שנתיים.
אחד התפקידים הראשונים שלו היה בסרט "רומן על אמת" (שיתוף פעולה בין טרנטינו לטוני סקוט), שם שיחק את אחד החיילים של הגנגסטר הראשי שרודף אחרי כריסטיאן סלייטר ופטרישיה ארקט.
בסצינה הזכורה ביותר משם, הוא מפוצץ במכות את פטרישיה "אלאבמה", ואם אתם ממש חייבים לראות את זה, אז הנה קישור, אבל אני מעדיף לשתול כאן את המפגש הקטן והמשעשע שלו עם בראד פיט המסטול:

הם יסגרו מעגל כמעט 20 שנה אחרי כן, ב"הורג אותם ברכות" האיטי אך מצויין, שם גנדולפיני משחק רוצח שכיר גמור, בסוף דרכו:

בסופרנוס עשה במשך 6 עונות את התפקיד המרכזי של טוני סופרנו, המאפיונר, איש המשפחה, שמנסה לטפל בדכאון בתוך כל החיים המטורפים שעפים סביבו. זה עולם ומלואו ואני אפילו לא יודע מה לשים מתוך הסדרה, אז אני מדלג הלאה.
עוד שיחק בסרטים "כוננות מיידית", "תפוס את שורטי", "האיש שלא היה שם", נתן את קולו לדמות "קרול" ב"ארץ יצורי הפרא" והרשימה עוד ארוכה...

בשנים האחרונות הפיק שתי סדרות תיעודיות על חיילים וטראומות:

Alive Day Memories: Home from Iraq (2007)

Wartorn: 1861–2010 (2010)

הסרט הלפני אחרון שכיכב בו היה הקומדיה הרומנטית המקסימה "דיברנו מספיק", לצד ג'וליה דרייפוס (איליין מסיינפלד) - הסרט יצא אחרי מותו והיה כיף גדול להפרד ממנו בצפייה בו. מומלץ מאד:

 ב19 ביוני, 2013, נפטר ג'יימס גנדולפיני מהתקף לב, בגיל 51 המוקדם, בזמן חופשה ברומא.

תודה לך ג'יימס, על כל הופעותיך על המסך, העיינים החודרות, החיוך הכובש והמשחק המצויין.
נוח על משכבך בשלום, RIP.

Nic Potter (Aged 61)

לא קשור להארי...
הבסיסט הבריטי, עבד בעיקר עם להקת Van Der Graaf Generator ובאלבומי הסולו של מנהיגה Peter Hammill.

להקת הגנרטור של ואן דר גראף היא הלהקה הכי משוגעת שאני מכיר (ואוהב).
שם הלהקה והאלבומים הזויים, הטקסטים והמוזיקה פסיכיים ומאד לא שגרתיים, וההגשה לרוב אפלה, כמו כאן, מתוך האלבום עם השם הקצרצר
"The Least We Can Do Is Wave To Each Other"

תקשיבו לדינמיקה של הבס, איך הוא מצליח להוציא ממנו לפעמים דרייב שכמעט מהווה תחליף לגיטרה חשמלית:

ולמי ששרד את הפסיכיות האפלה הזאת, מגיע קצת כיף, לא?
אז אהרון מיקל הצטרף אל האחים מירום לביצוע מחווה קטנה משלנו לניק פוטר (שבמקור מנגן כאן בס וגם גיטרה חשמלית) והלהקה הכי משוגעת שאני מכיר:

ניק הוציא גם לא מעט אלבומי סולו שלו, ועבד עם גדולים נוספים כמו Jeff Beck, Chuck Berry, Snowy White, Rare Bird.

כאן בתמונה יפה מהופעה לצד פיטר האמיל:

ניק נכנס ויצא מהגנרטור של ון דר גראף והאלבומים של האמיל. מסתבר שכמוני, גם לו היה קשה עם האווירה הכבדה של המוזיקה והמרירות של האמיל:

"Sometimes it felt like a cloud coming down, a very ominous feeling"

הוא מספר שבהופעה אחת בצרפת, מישהו בקהל התחיל לבצע טקס גירוש שדים על רקע המוזיקה שלהם וניק בקושי הצליח לגרור את עצמו בחזרה לחדר האומנים מרוב שהיה מעורער מזה.

אבל כן הספיק להשאיר לנו עבודת בס נפלאה, עם סאונד מחוספס ומחשמל שתופס מיד את האוזן (בעיקר של בסיסטים כמוני...).

הנה ראיון קצר ויפה איתו, כמה שנים לפני שעזב אותנו:

ניק פוטר נפטר בלונדון מדלקת ריאות ב16 בינואר 2013, בגיל 61.
שאר חברי הלהקה, אגב, עדיין חיים:

אז ניק היקר - תודה רבה לך על כל הטוב שהשארת אחריך, אין לי ספק שאתה נמצא ברשימת המשפיעים עלי כבסיסט.

נוח על משכבך בשלום, RIP.

עד כאן חלק 6,

Stay Tuned

בינתיים - אתם מוזמנים לתת יד בשיווק ולהפיץ, לשתף עם החבר'ה.

:)

קישורים לחלקים הקודמים:

עכביש, מורה, אחות וגנגסטר

לבקן, גיטריסט ועכבר

מזוקן, יפני, זמרת וקלידן

שחקנית קשוחה, לוחם חופש ומוזיקאי מכוסה

אבא של ג'ק ראיין ומוזיקאי בננה

מוכרים מהעולם שעזבו אותנו (4): שחקנית קשוחה, לוחם חופש ומוזיקאי מכוסה ; RIP 2013 - Eileen Brennan, Nelson Mandela, JJ Cale

חלק רביעי מתוך כעשרה,
נראה אם אני מספיק לסיים הכל לפני סוף השנה (רשימת מתי 2014 כבר מכובדת בעצמה...)
בחלק הראשון נפרדנו מעכביש, מורה, אחות וגנגסטר, בשני מלבקן, גיטריסט ועכבר ובשלישי ממזוקן, יפני, זמרת וקלידן.

עכשיו ממשיכים לחלק הרביעי עם עוד שלישיה שעזבה אותנו:

Eileen Brennan (Aged 80)

איילין ברנן, שחקנית אמריקאית, זכורה בעיקר מהסרט "טוראית בנג'מין".

מאז שנת 1967 שיחקה בסרטי קולנוע וסדרות טלויזיה, בעיקר בתפקידי משנה, ביניהם בסרט "העוקץ" לצד פול ניומן ורוברט רדפורד:

התפקיד הגדול ביותר שלה היה כסרן דורין לואיס בסרט "טוראית בנג'מין", בו נופלת לידיה הנסיכונת גולדי הון להתעללות מפקד/טירון קלאסית, רק בצד הנשי ועם הרבה הומור:

20 שנה אחרי זה, גילמה את הזקנה המשוגעת עם החתולים בסרט האימה "ג'יפרס קריפרס":

בחייה הפרטיים ברנן הקשוחה שרדה תאונת דריסה ע"י נהג שיכור בשנת 1982 (שברה שתי רגליים ונפגעה בעינה), ב1989 נפלה מהבמה בהפקה של "אנני" ושברה שוב רגל, ואחרי כל זה נאבקה בהצלחה בסרטן השד.
לבסוף הוכרעה ב28 ליולי, 2013, ע"י סרטן שלפוחית השתן.
היא מתה בגיל 80 בביתה בקליפורניה, והשאירה אחריה שני בנים ושני נכדים.

תודה לך, איילין הנפלאה, על תפקידי המשנה המעולים ששיחקת, ובעיקר על תפקיד הסרן שישב עליך כל כך טוב...
נוחי על משכבך בשלום, RIP.

Nelson Mandela (Aged 95)

נלסון רוליהלאלה מנדלה, מהפכן ומדינאי דרום אפריקאי, חתן פרס נובל לשלום.

משמעות שמו האפריקאי "רוֹלִיהְלַאלַה" הוא "תלישת ענף מעץ", שמשמעותו "עושה צרות" – כינוי לפוחזים. לעדותו, בגיל 16 כשעבר את טקס המילה כמסורת השבט, הוענק לו השם "דָלִיבּוּנגָה" שפירושו "מייסד הבונגה" - הגוף השליט המסורתי בטרנסקאי. ואילו כינויו האנגלי המפורסם "נלסון", ניתן לו רק ביום הראשון ללימודיו על ידי מורה בבית הספר המקומי‏.

מנדלה הצעיר למד משפטים, סולק מהמוסד לאחר שהשתתף בשביתת סטודנטים וסיים את לימודיו בהתכתבות. ב1942 החל להיות פעיל במפלגת השחורים "הקונגרס הלאומי האפריקאי" (ANC), ארגן הפגנות ואף מעשי טרור נגד משטר האפרטהייד, נכנס ויצא מהכלא לסירוגין משנת 1960 עד 1990, השנה בה הסכים להשעות את המאבק המזוין ולקיים משא ומתן עם השלטון. ב1993 זכה בפרס נובל לשלום, ופעילותו הביאה לבחירות הדמוקרטיות הראשונות בדרום אפריקה ב1994, בהן נבחר מנדלה לנשיא וכיהן בתפקידו עד 1999.
לאחר פרישתו היה פעיל בנושאים חברתיים, זכויות אדם, מאבק נגד מחלת האיידס ושיחרר כמה התבטאויות מעוררות מחלוקת, ביניהן נגד מדיניות החוץ של הנשיא בוש, ראה מצד אחד בעראפת דמות הירואית ומצד שני את בגין ובן גוריון כמקורות השראה...
ב5 בדצמבר, 2013, מת מנדלה בביתו בביתו ביוהנסבורג, בגיל 95, כתוצאה מזיהום חוזר בריאות.

היה שלום, נלסון מנדלה, אני לא יודע מספיק בשביל להודות לך על מעשיך (שלא כולם היו יפים...) אבל אני מאמין שרוב בני דרום אפריקה השחורים אומרים לך תודה בכל בוקר כשהם מתעוררים לדרום אפריקה החדשה.
נוח על משכבך בשלום, לוחם חופש, RIP.

JJ Cale (Aged 74)

ג'ון וולדון קייל, הידוע בשם החיבה ג'יי ג'יי קייל, היה מוזיקאי, יוצר, גיטריסט וזמר אמריקאי נפלא.

שם החיבה ניתן לו, לפי האגדה, כדי למנוע בלבול עם ג'ון קייל מה Velvet Underground שהיה פעיל באותה תקופה בסוף שנות ה60.
משנת 1972 ועד מותו הספיק קייל להוציא 14 אלבומי אולפן, ולשתף פעולה עם מוזקאים נוספים, עם דגש מיוחד על אריק קלפטון.
הנה "הלהיט" הראשון שלו, עם הסגנון החדש שעזר להביא לעולם - צליל הטולסה המגניב שמשלב רוקנרול מוקדם, קאונטרי ובלוז, באווירה הרגועה המיוחדת שלו:

הרבה מהשירים שלו קיבלו את ההכרה שלהם דרך גרסאות כיסוי של אומנים אחרים, כמו לינרד סקינרד, וכמובן קלפטון ששניים מהלהיטים הכי גדולים שלו הם בכלל שירים של קייל:

קלפטון אמר עליו שהוא ממש, אבל ממש מינימליסטי... הכל מתחיל ונגמר בעידון. הוא הוציא את קייל מהאנונימיות שלו כשביצע את "קוקאין" והפך אותו ללהיט אדיר.
אז אם כבר ביצועים מחודשים, הנה אחד שלי, יחד עם יוני ברנשטיין:

ב2006 הוציאו קייל וקלפטון אלבום משותף מצויין בשם The Road to Escondido, עם עוד כמה מוזיקאים מצויינים, ביניהם הקלידן הנפלא בילי פרסטון (שניגן עם הביטלס). הנה כולם יחד בשיר Danger.

ניל יאנג אמר על ג'ון קייל שהוא והנדריקס נגני הגיטרה הטובים ביותר ששמע בחייו...
אני לא יודע לגבי "הכי טוב", אבל קייל בהחלט גיטריסט "קוּל" נהדר ויוצר נפלא שעצוב היה להפרד ממנו.
קייל נפטר מהתקף לב ב26 ביולי, 2013, בקליפורניה.

עוד סרטון יפה לזכרו כדאי לראות כאן.

ג'יי ג'יי היקר - תודה על כל המוזיקה הנפלאה שלך, לצערי אני מכיר עדיין רק חלק קטן ממנה, אני עובד על השלמות...

בינתיים - נוח על משכבך בשלום, RIP.


עד כאן חלק 4 והרשימה עוד ארוכה...
Stay Tuned

בינתיים - אתם מוזמנים לתת יד בשיווק ולהפיץ, לשתף עם החבר'ה.

:)

קישורים לחלקים הקודמים:

עכביש, מורה, אחות וגנגסטר

לבקן, גיטריסט ועכבר

מזוקן, יפני, זמרת וקלידן

מוכרים מהעולם שעזבו אותנו (2): לבקן, גיטריסט ועכבר ; RIP 2013 - Mel Smith, Alvin Lee, Douglas Engelbart

בחלק הראשון נפרדנו מעכביש, מורה, אחות וגנגסטר,

עכשיו ממשיכים לחלק השני עם עוד שלישיה שעזבה אותנו:

Mel Smith (Aged 60)

איש הקולנוע (קומיקאי, שחקן, במאי...) אנגלי.

מל סמית' השתתף בערימות של הפקות בטלויזיה ובקולנוע, כשחקן, כותב, מפיק ובמאי.
אני (ובטח גם רובכם) אזכור אותו תמיד בתפקיד הלבקן (The Albino) מהסרט הנפלא "הנסיכה הקסומה" (1987):

אז מסתבר שגם בחייו האמיתיים לא היה אדם בריא, ומסוף שנות ה90 סבל באמת מדלקת גרון חריפה, אולקוס ושיגדון (גאוט).
בשנת 1999 אושפז בעקבות מנת יתר של 50 כדורי נורופן פלוס, וזאת לאחר שהיה מכור לכדורי שינה.
אמרנו "בור של ייאוש"?
ב19 ביולי 2013 נפטר מל סמית' מהתקפת לב בדירתו בלונדון, בגיל 60.
רואן אטקינסון (מיסטר בין), ששיחק תחת בימויו של מל סמית' בסרט "בין", הספיד אותו:

"He had a wonderfully generous and sympathetic presence both on and off screen"

תודה לך מל, על כל עבודתך בעולם הקולנוע והטלויזיה, תזכר לנצח בקטע הקצר של של The Pit of Despair...
נוח על משכבך בשלום, RIP.

Alvin Lee (Aged 68)

גיטריסט וסולן להקת Ten Years After.

את אלווין לי, יליד אנגליה, אני לא מכיר ממש טוב, אבל כן יצא לי לשמוע כמה דברים ממש מוצלחים שעשה עם הלהקה שלו Ten Years After מ1967 - 1974.

בפסטיבל וודסטוק הענק של 69, בהופעה עם אנרגיות מטורפות, הם שרפו יחד את הבמה בג'אם ארוך של הבלוז רוק המהיר I'm Going Home:

אבל הקטע הראשון שלהם ששמעתי ותפס אותי חזק הוא הלהיט הגדול שלהם I'd Love to Change the World מ1971. יש לו ריף מדליק בגיטרה אקוסטית ואחלה סולואים חשמליים פסיכדליים בסאונד מלוכלך כמו שצריך!

הנה המחווה הקטנה שעשיתי לו ולשיר המצוין הזה (שמחתי לארח כאן את חברי הטוב ירון לוי ששר ומנגן על גיטרה אקוסטית!):

ב6 במרץ 2013, אלווין לי נפטר בגיל 68 בספרד, בעקבות ניתוח שהסתבך. הוא הספיק להוציא תשעה אלבומים עם הלהקה ועוד כעשרה אלבומי סולו, כשהקו המנחה הוא שילוב של רוק ובלוז.

תודה לך, אלווין, על ערימות מטעמי הגיטרות שהשארת אחריך (את רובם עוד אלמד להכיר בהמשך הדרך), ותודה מיוחדת על הריף הכל כך מיוחד הזה מ I'd Love to Change The World.

נוח על משכבך בשלום, RIP.

Douglas Engelbart (Aged 88)

מהנדס וממציא אמריקאי, בעיקר בתחום המחשבים והאינטרנט.

בצעירותו החליט שהוא לא מעוניין להתקע בעבודה שגרתית משעממת, ועזב את משרתו בנאס"א (!) כדי לעשות את העולם יותר טוב, בעיקר ע"י שימוש נוח וקל יותר במחשבים.
בדרך, בסוף שנות ה60, הוא המציא את העכבר - אז תיבת עץ עם שני גלגלי מתכת, וגם נתן לו את שם החיבה שנשאר עד היום.

ב2 ביולי, 2013, נפטר דאגלס אנגלברט בגיל 88 בביתו בקליפורניה לאחר מאבק ארוך במחלת האלצהיימר.
הוא השאיר אחריו אשה (מנישואיו השניים), ארבעה ילדים, תשעה נכדים ומיליארד עכברים...
תודה לך דאגלס על ההמצאה הנהדרת הזאת, בלעדיה לא יכולתי לעשות לך את הכבוד הזה.
נוח על משכבך בשלום, RIP.

עד כאן חלק 2,
קדימה לחלק 3!
בינתיים - אתם מוזמנים להרשם לבלוג ולהפיץ לחבר'ה!

מוכרים מהעולם שעזבו אותנו (1): עכביש, מורה, אחות וגנגסטר ; RIP 2013 - Trevor Bolder, Marcia Wallace, Patty Andrews, Dennis Farina

בשנת 2013 עזבו אותנו מוכרים רבים מהארץ ומהעולם: מוזיקאים, שחקנים, סופרים ועוד כל מיני שמצאתי לנכון לציין כאן.

במסגרת כתבי RIP שלי (Rest in Peace), אחלוק להם כבוד אחרון, ומאחר שיש לא מעט, אני מחלק את זה ל7 פוסטים, בכל אחד כ4 פרידות, וזה הראשון:

Trevor Bolder (Aged 62)

הבסיסט האנגלי הנפלא, זכור בעיקר מאלבומי תחילת שנות ה70 של David Bowie, כחלק מלהקת הליווי שלו - The Spiders From Mars, ולאחר מכן כחבר להקת Uriah Heep.

טרבור בולדר, שהתחיל בכלל כנגן חצוצרה, לקח לידיו גיטרה בס בהשראת מקרתני והביטלס והקים את הלהקה הראשונה שלו The Rats, לצד הגיטריסט הנפלא Mick Ronson.

כמה שנים לאחר מכן (ב1971) גוייסו שניהם יחד ללהקת הליווי של דיוויד בואי, והשלימו את העכבישים מהמאדים.

בואי שר בזיגי סטארדסט:

"Ziggy Played Guitar, Jammin' Good with Weird and Gilly - The Spiders From Mars"

Weird (מוזר / מפחיד / מסתורי) היה שם החיבה שנתן לו בואי. כנראה שמיק רונסון היה גילי...

יחד הקליטו ארבעה אלבומים נפלאים, מפסגת הרוק של תחילת שנות ה70:

Hunky Dory, Ziggy Stardust, Aladdin Sane, Pin Ups

הנה כולם יחד על הבמה במיטב מחלצותיהם (טרבור סיפר שאף פעם לא הרגיש בנוח בתלבושות הגלאם רוק האלה...):

בואי הספיד אותו באתר שלו:

"Trevor was a wonderful musician and a major inspiration for whichever band he was working with,

But he was foremostly a tremendous guy, a great man!"

בולדר מצידו סיפר בראיון שהוא נזכר בתקופה עם בואי ברגשות מעורבים. בהתחלה היו רגעים יפים, הם הרגישו שהם כולם חברים שווים בלהקה אחת ולא סולן עם להקת ליווי, אבל עם ההצלחה בואי התחיל להתרחק מהם יותר ויותר עד שנטש אותם לחלוטין ב1973.

אז הצטרף בולדר אל חברו מיק רונסון שהוציא את אלבום הבכורה שלו Slaughter on 10th Avenue.

ב1976 החליף את הבסיסט ג'ון ווטון (לשעבר מקינג קרימסון) בלהקת Uriah Heep ונשאר איתם כמעט ברצף עד יום מותו.

בין השאר גם כתב כמה שירים ללהקה, כמו Roller, ו Save It.
למשך 3 שנים ניגן גם עם להקת Wishbone Ash (משעשע שגם שם החליף את ג'ון ווטון בתחילת שנות ה80 והוציא איתם אלבום אחד לפני שחזר לאוריה היפ).

את התקופה עם אוריה היפ אני מודה שאני פחות אוהב, אבל כחלק מהעכבישים מהמאדים של בואי הוא ישאר בליבי לנצח.

הנה המחווה הקטנה שלי, בקטע מהאלבום הראשון שלהם, כשעוד הרגישו כלהקה שווה, ובולדר מוסיף לנגינת הבס גם קטעים יפים בחצוצרה לזכר ילדותו (ותודה לזיו יקותיאלי על החצוצרה, ולאחי הקטן נדב על הפסנתר, מיקס ועריכה):

טרבור בולדר נפטר באנגליה ב21 במאי, 2013 מסרטן הלבלב.

טרבור היקר - תודה לך על כל המוזיקה הנפלאה שהשארת לנו, על הפאות הצבועות באפור לבן, על שהיית חלק חשוב בתקופת הזוהר של דיוויד בואי עם זיגי והעכבישים, שבלעדיך לא היו נשמעים אותו הדבר.
ומבסיסט לבסיסט - תודה על ההשראה לנגינה מלודית, מעניינת, וסאונד מצוין.
נוח על משכבך בשלום, RIP.

Marcia Wallace (Aged 70)

השקחנית האמריקאית, זכורה בעיקר מהסימפסונס, כמי שנתנה את הקול למורה של בארט - Edna Krabappel.

מרשיה וולאס היתה שחקנית עוד בשנות ה70 בסיטקום The Bob Newhart Show, הופיעה כאורחת במגוון סדרות, ביניהן צער גידול בנות, אלף, מגנום, מרפי בראון...
בשנת 1990, גויסה לחבורת המדבבים הנפלאה של הסימפסונס ונתנה למורה עדנה קרבאפל את הקול שלה בכל העונות עד מותה.

הנה קטע מצחיק איתה, בארט, המבורגר "ג'ימבו", והצחוק המעולה שהפך לסימן ההיכר שלה...

בשנת 1985 חלתה בסרטן השד ומאז נאבקה עם המחלה במשך 30(!) שנה.
לאחר מותה ספדה לה ירדלי סמית' (קולה של ליסה סימפסון): "גן עדן הוא עכשיו מקום הרבה יותר מצחיק בזכותך, מרשיה..."
צוות ההפקה החליט להוציא לפנסיה את המורה הנפלאה שאין תחליף לקולה האבוד.
וכאן הפרידה האישית של בארט, מתוך קטע הפתיחה של הפרק לאחר מותה:

מרשיה וולאס נפטרה ב25 באוקטובר, בגיל 70.

תודה לך, מרשיה, על הקול המעולה הזה והצחוק הבלתי נשכח, שהיו חלק חשוב ומצחיק בסדרה הנפלאה והנצחית הזאת!
נוחי על משכבך בשלום, RIP.

Patty Andrews (Aged 94)

האחות הצעירה משלישיית הזמר The Andrews Sisters.

שלישיית האחיות אנדרוז שרו סווינג ו"בוגי ווגי" בהרמוניות ייחודיות שלא שומעים היום בשום מקום. הן באו להצלחה אדירה מסוף שנות ה30 ועד שנות ה50 ובמיוחד בזמן מלחמת העולם השניה, אז בידרו את חיילי בעלות הברית האמיצים.

הנה הן יחד בשנת 1941, מתוך סרט של אבוט וקוסטלו, מבצעות את Boogie Woogie Bugle Boy of Company B.
פטי אנדרוז היא האמצעית והסולואיסטית (שתי אחיותיה עזבו אותנו כבר מזמן...):

אחר כך היו סיכסוכים, תביעות וניתוק יחסים, אבל מי צריך לשמוע את כל זה?
ב30 בינואר 2013, נפטרה פטי אנדרוז בשיבה טובה בביתה בקליפורניה, בגיל המופלג 94!

תודה לך פטי, על שהיית חלק מהשלישיה המקסימה הזאת! באמת שכבר אין דברים כאלה היום...
נוחי על משכבך בשלום, RIP.

Dennis Farina (Aged 69)

שחקן קולנוע וטלויזיה אמריקאי, גילם לרוב גנגסטרים או שוטרים, זכור בעיקר מהסרט "מרדף חצות" ומהסדרה "חוק וסדר"

דניס פרינה היה שוטר במשך 18 שנה לפני שנהיה שחקן. בשנים האחרונות כשוטר במחלק פריצות, הוא עבד גם כיועץ לענייני משטרה עבור במאים. משם הדרך אל המסך, עם מראה, סגנון ודיבור כאלה, היתה קצרה מאד.
הוא שיחק בעשרות סרטים וסדרות טלויזיה (חוק וסדר בין השאר), וכאן אני רוצה להראות אותו בשני קטעים מסרטים שאני מאד אוהב:

בסנאצ' - Snatch, בתור Cousin Avi וסצינת הכלב המעולה:

ותפקידו האהוב עלי ביותר, בסרט מרדף חצות, בתור הגנגסטר ג'ימי סרנו שחוטף עצבים הכי טוב בעולם בכל פעם שרוברט דה נירו מצליח להעלים עליו ולברוח עם הדוכס שגנב ממנו.

ב28 בפברואר 2013, נפטר דניס פרינה בגיל 69, בבית החולים באריזונה, מתסחיף ריאתי.

תודה לך דניס, על כל התפקידים שעשיתי בחייך, הקריאה "Serrano's got the Disks", תשאר איתי תמיד.
נוח על משכבך בשלום, RIP.

עד כאן חלק ראשון,
חלק שני כאן!
בינתיים - אתם מוזמנים להרשם ולשתף את החבר'ה...

הבננה ממליצה 1: ערפדים במיסיסיפי, קניון ג'ון הכחול על כף ידך, נוער נבדל בג'מייקה, איש הנייר וילדים טעימים

ערפדים במיסיסיפי:
המלצת ספר - "חלום קדחת" מאת ג'ורג' ר.ר. מרטין (Fevre Dream - 1982)

את הסופר ג'ורג' מרטין אנחנו מכירים מסדרת "משחקי הכס" שבדיוק עולה העונה השלישית שלה לטלויזיה. במקור סדרת הספרים נקראת "שיר של אש ושל קרח" (A Song of Ice and Fire) והיא מתוכננת להתחלק לשבעה ספרי ענק (הראשון נקרא "משחקי הכס").
עד היום נכתבו רק חמישה מתוך שבעת הספרים, ואני, כמו רוב הקוראים שנעצרו שם, כועסים על מרטין שבקושי קידם את העלילה בחלקים 4 ו5, ועוד יותר על זה שעכשיו אנחנו צריכים לחכות כמה שנים עבור חלק 6 ועוד כמה בשביל לסיים את הסיפור הענק הזה, בתקווה שבאמת דברים ייסגרו ונדע מה קורה עם כל אחת מהדמויות האהובות (והשנואות) עלינו.
ג'ורג' מרטין בן ה64 לוקח את הזמן שלו בין ספר לספר, ויש כאלה שחוששים שהוא ימות לפני שיספיק לסיים את הסדרה.

ופתאום התגלגל לידי ספר אחר שהוא כתב בתחילת דרכו, הרומן השלישי שלו, שהוא ספר אחד בודד בפני עצמו, לא מאד ארוך (פחות מ400 עמודים) עם התחלה, אמצע וסוף!
אמרתי לעצמי שאני חייב לראות איך הסופר הזה מצליח לבנות סיפור שגם נגמר, והתיישבתי לקרוא.

אנחנו לא מתעסקים כאן בספויילרים, אז רק אכתוב בכלליות שמדובר בסיפור שרובו מתרחש בשנת 1857 על נהר המיסיסיפי שבאמריקה, בתקופה של מסחר שוקק על גבי ספינות קיטור לאורך הנהר העצום, על רקע בניית הארץ והעיירות המתפתחות, סיפורי עבדות, וכמו תמיד אצל מרטין - הרבה תיאורי אוכל ולבוש, דמויות אהובות, דמויות שנואות וכמובן מתח, מין ואקשן.
כבר כתבתי בכותרת ואכתוב גם כאן, זה סיפור שמשלב ערפדים (דיברו עליו כ"בראם סטוקר" פוגש את "מארק טווין"), ויש בו זוועות לא מעטות, אבל הוא בהחלט לא סיפור אימה, אלא יותר סיפור הרפתקאות שמשלב לא מעט דם, עם שחזור יפה של תקופה ואווירה שלא הכרתי (רשמתי לעצמי לקרוא בהמשך את הרפתקאותיהם של תום סויר והאקלברי פין).

נהנתי מאד מהסיפור כולו - התחלה, אמצע וסוף, ושמחתי לראות שמרטין יודע (או לפחות ידע) לעשות את העבודה בשלמותה.
ממליץ לאוהבי מרטין, לחובבי מתח וכמובן לחובבי ערפדים.
יופי של ספר, כולי תקווה שידע לסיים גם את "קרח ואש" בצורה משביעת רצון.


קניון ג'ון הכחול על כף ידך:
המלצת סרט - "127 שעות", 2011

כן, זה הסרט על ההוא שנתקע עם היד... לא מוכן לראות את זה.
אז לקח לי כמעט שנתיים למצוא את האומץ לשבת ולראות את הסרט הזה, ואני שמח מאד שעשיתי את זה.
למי שלא מכיר בכלל - הסרט, של הבמאי המעולה דני בויל (טריינספוטינג, נער החידות ממומביי ועוד הרבה סרטים משובחים), מספר על בחור בשם ארון רלסטון, חובב טיולי אקסטרים, אופניים, טיפוס, סנפלינג וכו', שאין דבר שהוא אוהב יותר מאשר לטייל לבדו ברחבי הקניונים המדהימים של מדינתו - יוטה.

בסיפור (שמבוסס על סיפור אמיתי) הוא נקלע לצרה כשהוא נופל באחד הערוצים השוממים של קניון ג'ון הכחול, וסלע כבד נוחת על כף ידו הימנית ונתקע כך.
עכשיו אנחנו מלווים אותו ב127 השעות שהוא מנסה להתמודד עם השחרור שלו, כשלאט לאט (או מהר מהר למי שהסיפור ברור) אנחנו והוא מבינים שהדרך אל החופש והחיים, היא רק אחת.
הידיעה הזו (שאני מניח שרוב האנשים שנגשו לראות את הסרט ידעו) היא מה שגרם לי לא לראות אותו כשיצא ומאז.
אבל לפני כמה שבועות הייתי חולה בבית והחלטתי פשוט להפעיל ולהתמודד, כי בכל זאת שמעתי עליו דברים כל כך טובים, ואני סומך על דני בויל שלא יאכזב.

הסרט הוא סרט נפלא, עם משחק כובש, אווירה ונופים קסומים, מחשבות מרגשות על החיים ופשוט עשה לי טוב על הלב. לא האמנתי שסרט כזה יכול להיות כל כך חיובי ולמלא באנרגיות טובות.
והקטע של היד?
זוועה, אבל אתם יודעים שזה הולך לבוא, אז מקסימום עוצמים עיניים (ואם כבר, אז רצוי גם אזניים) ונותנים לזה לעבור.

בקיצור, תראו אותו, הוא יעשה לכם טוב. :)
ואם צריך, הנה טריילר קצר ויפה:

נוער נבדל בג'מייקה:
המלצת שיר (ואמן) - Santigold - Disparate Youth

פלייליסט של חמשת השירים ברצף אפשר למצוא כאן (או פשוט לראות אותם אחד אחד בתוך הפוסט).

האמנית/זמרת/יוצרת האמריקאית סנטיגולד (במקור Santi White) נמצאת בשטח כבר כמה שנים, בהן הספיקה להוציא שני אלבומים, לשתף פעולה עם המון אמנים ולחמם חבר'ה גדולים כמו M.I.A, Bjork, Coldplay, Beastie Boys ועוד...
המוזיקה שלה משלבת רגאיי ודאב עם ניו-וויב, היפ-הופ ומקצבים אלקטרונים, עם הגשת שירה ייחודית וקליפים מושקעים.

ההתקלות הראשונה שלי בה היתה באלבום Version של המפיק Mark Ronson, שם חידשה את Pretty Green (במקור של The Jam).
באלבום הראשון שלה (Santogold - 2008), היה הלהיט L.E.S Artistes, עם קליפ שהוא אמנם מעט דל תקציב, אבל בהחלט מכבד את שמו עם רעיונות ויזואליים מאד חזקים ומקוריים (בעיקר אחרי הדקה הראשונה):

ב2012 יצא האלבום השני - Master of My Make-Believe, עם שירים / להיטים מצויינים כמו God From The Machine, שזכה כאן לקליפ לא רשמי ממש מוצלח:

ועוד קליפ די פסיכי ללהיט The Keepers:

"We're the Keepers, While we sleep in America, our house is burning down"

והפנינה של האלבום (והסינגל השני שיצא ממנו) היא השיר Disparate Youth (נוער נבדל).
לקראת העבודה על האלבום השני, יצאה סנטיגולד עם החברים המפיקים לטיול בג'מייקה, ושם בשייט מהיר על סירת מנוע היא קיבלה השראה מהשילוב של הנוף הקסום שסביבה וההתרגשות (והפחד) מהשייט המהיר והשפרצות הגלים שמנסים להעיף אותה מהסירה.
את השילוב הזה רצתה להעביר לאלבום החדש שלה: ככה אני רוצה שירגישו המאזינים!

בקליפ הזה היא מעבירה חלק מהמסע הזה (ובעיקר את הצד הקסום). שיר וקליפ מעולים, רצוי לראות באיכות הכי גבוהה שמצליחים, ותודה ליוני האורק שהראה לי אותו בפעם הראשונה! :)

איש הנייר:
המלצת סרטון - Paperman - Disney

דיסני הוציאו את הסרטון הקצר והיפה הזה בסוף 2012, וזכו איתו בפרס בקטגוריית Best Animated Short Film.
בנוסף הסרטון הוצג בקולנוע כפתיח לסרט "ראלף ההורס" (Wreck-it Ralph).

נכון, הסרטון לא הכי מקורי בעולם, ראינו כבר דברים דומים ואפילו אצל דיסני עצמם (101 דלמטים...) אבל עדיין, הם יודעים לעשות את זה יפה ומרגש, בשחור לבן (כמעט לגמרי), דו מימד (תודה לאל!) והאווירה של שנות ה40 בניו-יורק עוברת מעולה.

קישור לסרטון כאן, תהנו!


ילדים טעימים:
המלצת ממתק / יצרן שוקולד - Kinder Bueno / Ferrero

יצרנית השוקולד האיטלקית פררו (Ferrero) מייצרת מוצרים מבוססי שוקולד ואגוזים משנת 1946. החברה המשפחתית (משפ' פררו) גדלה עד כדי 15 מפעלי ייצור בעולם, ומה שהתחיל בייצור ממרח האגוזים "Pasta Gianduja" - לימים "נוטלה" המעולה, המשיך בייצור מגוון חטיפים מצויינים:

ביצת הפתעה הישנה והחדשה:

אצבעות שוקולד:

כדורי פררו רושר (עם אגוז לוז שלם בפנים!) בטעמים השונים:

היפופוטם שמח (Happy Hippo), אומרים שיש כזה בארץ, לא יצא לי לראות / לטעום, והוא נראה מעולה!

וופל במילוי קרם שוקולד ואגוזים, גם הוא נראה מעולה ולא נפגשתי בו מעולם:

דופלו - אני זוכר שהוא היה פעם וכבר לא ראיתי אותו הרבה זמן.
הוא בהחלט הסגן לאלוף שמיד נגיע אליו.

ועכשיו, לקינוח, סופסוף, למלך של כולם, לא ממתק חדש בשום אופן, אבל רק לאחרונה התמכרתי אליו קשות.
"קינדר בואנו" (מעניין שחברה איטלקית בוחרת שם שמשלב גרמנית וספרדית למשמעות של "ילדים טעימים").

 עם וופל עדין בצורת גבעות (לשמור אחת לאמא!), בציפוי שוקולד ובמילוי קרם אגוזים נשפך (לא לשמור בשום אופן במקרר! זה לא טוב לאף שוקולד, ובמקרה הזה זה גם פוגע בחווית הקרם שנשפך לתוך הפה עם הביס, כשהטמפרטורה נכונה - טמפ' סביבה).

כל ביס הוא תענוג צרוף...
רק תסתכלו על הקרם הזה ודמיינו איך הוא נשפך לכם לתוך הפה:

כל אריזה מכילה שתי "אצבעות" עם ארבע גבעות כל אחת (סה"כ 8 ביסים מענגים...), נמכר בדרך כלל באריזת שלישיות (24 ביסים...) במחיר של 12-15 שח.
איכלו אחד כזה כל יום וחייכם יהיו יפים יותר.

והנה סרטון משעשע של פריק ממתקים אמריקאי (שם החטיף די נדיר) מתעד פתיחה מרגשת וטעימה שלו:

פנקו את עצמכם, שיהיה רק טוב ומתוק!
:)